לוקח אותו ביד ומראה לו את האולם
"זה אולם המסיבות שלי, חמוד לא?"
כולם לבושי חליפות גוצ'י והבלונדינית מוצצת משהו בן זונה
"סיגר? אח..מה אני אגיד לך ידידי, הזמן מתקדם .עונות מתחלפות,
ככה זה עם אנשים הכל אופנה חולפת. אתה בטח חושב בתוך תוכךאיך
עשיתי את זה,
הכל עניין של תיזמון" אמר פולי במין חיוך של מצלמה.
הוא נעמד שם בחליפת הפוליאסטר שלו ואז הבין,ממש כמו שהחלב נמזג
ונקרש ואתה לא צריך להריח בשביל לדעת שהוא החמיץ.
שהוא לא שייך לשם.
שנייה לפני שהוא עזב הוא הבחין בוואזה הכי יקרה שיזכה לראות
בחייו (ולא מבעד לחלון ראווה) בצמחי הצבעוני, הוא עצר להריח
והם היו מפלסטיק.
זה עולם סינטטי לבעלי הממון.
"לאן?"
שאל הנהג.
"הביתה", הוא מילמל וחשב עליה תשושה וגמורה ועל האוכל הקר
העטוף בנילון נצמד שמחכה לו במקרר.
כשהוא הגיע הוא התיישב במטבח ואכל את העוף בצימוקים בטמפרטורת
המקרר, משום מה זה היה הדבר הטעים ביותר מזה
חמש שנים שהוא הכניס לפה.