י"ד בניסן  - ליל הסדר
היום התחיל עם ריחו המשכר של האביב. מהחלון קרצו אליי הפרחים
בשלל גוונים. השמיים היו כחולים כמו שרק באביב הם יכולים
להיות. כחול-תכלת כזה עם קצת לבן בקצוות ושקיפות טהורה שלא
ניתן לבודד. המיטה החמה שבימי בית הספר אינה נותנת לי לברוח
ממנה בעטה אותי החוצה. מיהרתי למטבח למצה עם שוקולד מסורתית
טבולה בתוך קפה עם חיוך רחב שאינו ניתן להתרה תלוי לי על
השפתיים.
אמא שלי, שאינה מסוגלת לראות אנשים מאושרים, שלחה אותי לסדר את
החדר. אחרי ניסיון התחמקות קצר, בתואנת שווא שאף אחד לא ייכנס
לחדרי, עליתי אליו וסידרתי אותו מבלי לאבד סנטימטר מהחיוך הרחב
שישב על פני בנינוחות. היום סוף סוף, אני אראה את נאור. אחרי
שנה שהוא התחמק ממני, היום אין לו לאן לברוח. היום הוא יהיה
חייב להקשיב לי. במשך שנה שלמה ניהלתי איתו את המונולוג הזה.
רבתי איתו. כעסתי עליו. התעמתתי איתו. שנה שלמה אני מחכה לליל
הסדר הזה כדי שאוכל לשאת בפניו את המונולוג הכל כך מתוכנן שלי.

אמא קטעה את המחשבות שלי וביקשה שאמשיך לעזור לה, ואסדר את
שולחן הסדר. הוצאתי את כל הכלים מהארונות, שטפתי מהם את האבק
פרשתי אותם על השולחן ואז התעוררה הפרינססה, אחותי הגדולה,
חולפת על פני באדישות וזורקת לעברי שהסידור לא מוצלח. את
המפיות כדאי לשים בתוך הכוסות כמו במסעדות יוקרה ולא על המפה
ליד הכוסות, ומעליהם הסכו"ם - כמו שאני סידרתי ופיהקה עוד
פיהוק רחב לפני שנעלמה במטבח.
יש לציין כי התרוממות הרוח שלי בערב החג היתה תמוהה במשפחה שלי
שסולדת מליל הסדר. חוץ מהניקיון האינסופי ששובר את הגב של אמא
שובר את העצבים של אבא ושובר את הלב שלי לראות אותם ככה,
ההורים שלי התנדבו לארח אותו כל שנה. איזה בן אדם שפוי היה
מתנדב לעשות את זה? אף אחד. אבל אמא שלי היא לא דוגמא לבן אדם
שפוי. הכל בגלל טלי. בעצם בגלל נאור, הבן שלה.  
אבל מה הקשר שלו למשפחה שלי? זה בדיוק העניין! שאין שום קשר.
טלי היא החברה הכי טובה של אמא שלי. טובה כמו... כמו... רק
בספרים קוראים על חברות כזאת. ולטלי שהיא אם חד הורית לנאור,
אין משפחה. היתה לה אמא בבית אבות, אבל היא נפטרה. אז אמא שלי
צירפה אותה למשפחה שלנו.  
לפני הרבה הרבה שנים, כשעוד היינו ילדים (משהו כמו 10 שנים),
הציע רמי לארח את הסדר בביתו, מה שהתקבל בברכה, כי לפי הסדר
הטוב - הגיע תורו. אשתו, נעמי, שהיא בכלל לא נעימה, והפנים שלה
נראות כאילו הוקפאו ומישהו שכח להפשיר אותן, הודיעה לאמא
בלבביות שהיא לא תוכל לארח את טלי ואת נאור. כי נאור, שתמיד
היה בעל קסם אישי רב, סבל מבעיות קשות של שליטה עצמית. במצב
הטוב שלו, היה נוגע בכל דבר, מתרוצץ בכל הבית, משיב על כל מה
שנשאל ליד השולחן בין אם כוון או לא כוון אליו. במצב הפחות טוב
שלו היה פשוט נשכב על הרצפה וצורח ואם מישהו ניסה לגשת עליו,
הוא גם בעט. ומכיוון ששום דם משותף מאף כיוון לא זורם בדמו,
אין לה שום סיבה להתאמץ למענו.
אמא חייכה אליה בנימוס קר, ואמרה שאין בעיה. אבל בבית היא
השתוללה ושמענו אותה צורחת על אבא שיגיד לאחיו לחנך את אשתו
הסנובית וחסרת האישיות (לדעתי זה קצת סותר אחד את השני, אבל
אסור שהם יידעו שהקשבתי להם). אז הוא קצת שובב, נאור. והוא
נוגע בכל דבר ולפעמים גם מפיל ושובר, אבל הוא ילד. ואבא לא
הצליח להסביר לאמא בהיגיון שאנשים לא אוהבים פראים בסלון ביתם,
ולכן גם הפילים מקומם בג'ונגל ולא בחדרי האירוח. וטוב שהוא
נמנע מן ההסבר הנ"ל ופשוט קנה לה מדיח כלים.
מאז - הסדר אצלנו. ואוי ואבוי למי שיעז לשנות את המצב וימנע
מאמי להתלונן. זמזמתי לעצמי שירי ל"ג בעומר וגם קצת שירי
חנוכה, וענבל, הפרינססה, חזרה לפינת האוכל, ספל הקפה חפון
בכפות ידיה וספרה בעיניה את הצלחות שהנחתי.
"אמא, כמה אנחנו?" זאת היתה דרכה של אחותי היקרה לומר לי שאני
טועה ושיש יותר מידי או פחות מידי צלחות, כוסות ושאר ירקות.
אמא התחילה לספור בצעקה ואז גילתה שזה לא נוח ויצאה מהמטבח,
מעירה לי שהדרך שבה סידרתי את המפיות לא טובה וכדאי שאניח אותן
מתחת לצלחות. התחלנו לספור. בכל פעם הגענו לתוצאה אחרת. אז
תפסתי יוזמה ורשמתי על דף את השמות. אמא, אבא, ענבל, אני,
סבתא... נאור.
"נאור לא יבוא"  היד שלי שרשמה את שמות ילדיה של אורלי רעדה
ויצאה מהקו.
"למה?" לא יכולתי להסתיר את הצרימה בקולי. מקווה שאולי יהיה
אפשר לשנות את רוע הגזירה. הכתפיים של אמא שלי נעו באי נוחות.
אבל מסתבר שגם את ענבל עניין פשר היעדרו הבלתי צפוי של נאור.
וענבל, שהכישרון המיוחד שלה, אם לא היחידי, הוא להוציא מאנשים
דברים שהם לא רוצים לספר - לא ויתרה. היא מוצלחת בזה מאוד,
במיוחד ככל שהידע המבוקש אינו יכול להועיל לה במאום. ואמא, שכל
כך רצתה לדבר עם מישהו, פלטה שהשנה הוא יעשה את הסדר עם אבא
שלו.
"אבל אבא שלו מת" נזכרתי שהוא סיפר לי - על הפיגוע ההוא בתחנה
המרכזית שקטע את הזוגיות המאושרת של אביו ואמו. אמא חשקה את
השפתיים, הכעס עומד לה על קצה הלשון. "יש לו אבא ועכשיו הוא
חזר. קדימה" היא הקריאה לי את שמות המוזמנים ואני רשמתי את
כולם. ההתרגשות שעטפה אותי מאז הבוקר התפוגגה באחת, ואיתה
העליצות שאחזה בעט שמרחה דיו אדום על הנייר עד שהגענו לשם
השמונה עשר.
המשכתי לעזור לאמא רק כדי להעסיק את עצמי כי המשפט האחרון שלה
הרגיז אותי. טלי ונאור תמיד התארחו אצלנו כשהם היו צריכים
ופתאום אבא של נאור מגיע והוא הולך אליו? מה פתאום? איך הוא
מרשה לעצמו לא להגיע? אז רבנו קצת, לפני שנה. אז אמרתי לו כמה
מילים שלא ברור איך הן יצאו מהפה שלי, אבל זה עוד לא אומר שלא
חיכיתי שנה כדי לראות אותו. ומי זה בכלל האבא הזה שלא היה איתו
בקשר ופתאום מגיע דווקא לערב הכי חשוב בשנה? הצצתי באבא שלי
שעיתון החג מונח על הכרס המטופחת שלו, איך היו נראים חיי
בלעדיו? השינוי במצב רוחי עודד את אמא, שניגשה אלי, טפחה לי על
השכם. 'הכל בסדר?' היא שאלה בעדינות ואני הנהנתי בחיוב. בכל
זאת היא שיחררה אותי לחדר להתארגן לפני שהאורחים יגיעו.
"איזה מוזר שיש לנאור אבא", ענבל נכנסה לחדרי, בלי לדפוק,
והתיישבה על המיטה שלי. בלי לשאול היא הריחה את הבושם החדש של
קנזו שהוא גם לבנים וגם לבנות, שקיבלתי מההורים לפסח. היא
עיוותה קצת את הפנים הריחה שוב ושוב קימטה את האף. ואז התיזה
על פרק כף ידה מעט ושפשפה בעדינות תוך שהיא מצליפה בנאור
בלשונה "ממש בוגד" היא אמרה. כי בין כל המצות, ההגדה והשאלות
המעצבנות, הבדיחות של נאור היו נקודת האור.
טלי היתה הראשונה שהגיעה, מתנצלת על כך שהקדימה. אבל היא
הורידה את נאור אצל רוני, אבא של נאור, ולא יכלה לחזור לבית
הריק. היא הניחה את הסירים על השיש ואני ניצלתי את ההזמנות
להציץ בה, אולי בכל זאת היא החביאה את נאור בכיס של המעיל שלה.
טלי הציצה בי בתמורה וראתה את השולחן הערוך מאחורי "לא אמורים
לשים אות המפיות על הצלחות?" היא חיבקה את אמא ונראה ששהתה
בזרועותיה קצת יותר ממה שחיבוק אמור לקחת, ומייד הן הסתגרו
במטבח, עיניה של אמא שלי מגרשות אותי בכל פעם שחיפשתי תירוץ
להיכנס ולבחון את העיניים התשושות של טלי. הן מצאו להן זמן
לשתות קפה, והיד של אמא שלי אחזה בידה של טלי, שרעדה למרות שלא
בכתה.
האורחים התחילו להציף את הבית, "איזה יופי נראה השולחן" אמרה
סבתא. "איזה מפיות יפות" היא אמרה וכשסיפרתי לה בגאווה שאני
סידרתי את השולחן היא הוסיפה "איזה סידור יפה" ונתנה לי נשיקה
על הלחי. כל דודה בתורה, אחרי שנשפכה לבית, פרקה את הסירים
במטבח, את הילדים בחדר הילדים ואת בעלה בסלון, פנתה לשאול את
טלי איפה נאור את ענבל מתי היא מתגייסת ואותי מתי אתבגר.
את ההגדה קראנו בחצי שעה. ענבל אני ושאר הסועדים, חיפשנו ללא
הרף את השנינויות של נאור בתוך ההגדה. ורק רמי, שבינתיים התגרש
מאשתו הלא מחונכת, נהנה מהעדרו של נאור תפס את מקומו ליד טלי
והתחנף אליה לאורך כל הערב. לאכול לקח לנו שעתיים. היו כל כך
הרבה מנות והפסקות בין המנות ואז עוד מנות.
עד חצות, כל המפיות מלוכלכות ומקומטות, נערמו על גבי הצלחות
המרוקנות. רק שאריות מהשאריות נותרו בצלחות ושמונה עשר אנשים
שבעים, עייפים עם בטן מפוצצת יושבים על הספות. בעצם המבוגרים
על הספות והבני דודים, בחדר של ענבל. ככה זה כל שנה. ישבתי על
הפוף הרך לבדי, וחסר לי המגע של נאור שאיתו נהגתי לחלוק את
הפוף בשל מצוקת המקום הקשה.  
חשבתי על מה שקרה כאן, בחדר הזה לפני שנה. איך הכל התחיל כשהוא
ואני דיברנו על לימודים באמצע החופש. הוא אמר שהוא בחר במגמה
ריאלית, ואני שכל קשר ביני ובין המתמטיקה הוא מקרי בהחלט,
סיפרתי לו שאחרי פסח יש לי מבחן עצום ואין סיכוי שאצליח אפילו
לעבור אותו, שלא לדבר על להצליח.
"אפשר לעזור במשהו?" נידב את עצמו במהירות ואני מיהרתי לסרב.
אבל הוא התעקש, שאם יש בעיה, אז הוא בכיף יעזור לי. עברנו לחדר
שלי. עכשיו גם יכולנו לדבר בלי המולת הבית השוקק של ליל הסדר.
ישבנו די קרובים, ובכמה מילים הוא הצליח לפתור תרגיל שלקח לי
שעה. החלק הטוב יותר היה שהוא גם הצליח להסביר לי בפשטות רבה
מה שגדודי מורות לא הצליחו.
על מה שקרה אחר כך ניסיתי לא לחשוב. בהתחלה כל כך כעסתי עליו.
הייתי בסערת רגשות, כמו שאומרים וככל שניסיתי לא לחשוב על
האירוע ועל נאור בפרט, חשבתי עליו יותר. עיניו הכחולות כבר היו
בתוך ראשי. ולכל מקום אליו פניתי, חיוכו הכריזמטי של נאור חייך
אליי. אהבתי אליו חלחלה במשך השנים אל תוך גופי, וכעת, היא
זורמת בדמי, מהולה בו כל כך עד שלא ניתן לבודד אותה. הכעס פינה
את מקומו לציפייה. והציפייה - לאכזבה.
הבאתי את הגיטרה לחדר של ענבל, ידיי פורטות עליה וראשי עסוק
בשאלה איך לא לחשוב. הבני דודים התאספו סביבי, מרוצים מן
הגיוון בתכנית האומנותית, כשהמבוגרים התחילו להיכנס אחד אחרי
השני, קוראים לילדיהם לחזור הביתה. כי בזמן שניגנתי ושרנו, טלי
נקראה לבית החולים. נאור עבר תאונת דרכים. ולמרות שאמא המשיכה
לשחק את תפקיד המארחת המושלמת, הדאגה ניכרה בפניה. הדודות
הרגישות יותר פנו ללכת ורמזו לרגישות פחות שכדאי גם להן לעזוב,
זה לא הזמן לדבר על הישרדות התכנית, כשבמציאות, טלי היא השורדת
האמיתית.
הבית התרוקן ואמא חייגה את המספר של טלי מקווה שהיא לא עשתה
תאונה מרוב דאגה, אבל בסוף היא ענתה לה. נאור בסדר, שבר ברגל.
"אני לא מבינה למה היא הסכימה לתת לו ללכת לאידיוט הזה" אמרה
אמא לאבא, ואני וענבל השארנו את הדלת פתוחה כדי סדק, להקשיב
למתרחש. "פתאום הוא בא אחרי שש עשרה שנים שאפילו גלויה הוא לא
שלח לבן שלו ופתאום הוא מתעקש שיעשה איתו את החג."
"חשבתי שנאור רצה לעשות איתו את החג" אבא הסתכן והעז להביע את
דעתו בקול רם.
"הוא ילד בן שש עשרה. מה הוא יודע?"
"שהוא רוצה להיות עם אבא שלו"
"זה אבא זה?! פתאום הוא בא משומקום ומנפנף בכסף שלו, שאלוהים
יודע מאיפה הוא השיג אותו. מסנוור את הילד בהבטחות. טלי גידלה
אותו! גם כן אבא"
"הוא אבא חרא. אבל הוא אבא שלו" ובלי לראות, יכולתי לנחש שאבא
מניח את ידו על הספה לידו, קורא לה בלי מילים, ואת אמא עוזבת
את הלון ומתיישבת לידו. ידיו נוגעות באמא בעדינות, מעסות את
כתפייה שנשברו מהניקיון, ומרגיע את העצבים שלה. מזכיר לה שאלה
לא החיים שלה. יכולתי לנחש את שפתיו נוגעות בשקע צווארה, ואותה
מתכווצת בצחוק קליל. מבקשת שימשיך. והוא נושם אותה ואז מחבק
אותה. והיא עוצמת את העיניים נרגעת ואז נזכרת שהעולם לא מושלם
וממשיכה להתלונן.
"את לא נוסעת לבקר את נאור?" התעצבנתי על האדישות שלה, אז
יצאתי והפרעתי למסאג' שאבא עשה לה. אמא משכה בכתפיה ואז נענעה
בראשה לשלילה. "אבל בטח טלי צריכה אותך" ניסיתי לשכנע אותה.
"טלי היא אישה בוגרת." היה זה אבא שדיבר. "אמא שלך לא יכולה
לטפל בה..."
"אבל..." לא היו לי מילים. כל כך רציתי לראות אותו. "אבל אני
רוצה לראות אותו" חילופי המבטים בין אמא לאבא היו בעלי משמעות,
ואז אבא משך בכתפיו, מסמן לה שמבחינתו, היא יכולה לנסוע.  
חדר מיון המה אנשים, ואמא הובילה אותי בינות לריחות החיטוי
ולאנחות החולים אל החדר בו שכב נאור. שוב חשבתי על כל הדברים
שאומר לו, אבל כשנכנסנו כל המילים פרחו מראשי. טלי ישבה לצידו
מלטפת את פניו, עיניו היו עצומות ונפקחו לשמע קולה של אמא.
הכחול שבהן רפרף עליי ופנה לכל מקום אחר - כל מקום - חוץ ממני.
תרתי בעיניי אחר האיש שאמור להיות אבא של נאור, לא היה אחד כזה
בסביבה.
טלי, לאחר אנחה עמוקה, סיפרה לאמא שמרגע שנחת נאור אצל אביו
וחברתו הצעירה ממנו בעשרים שנה, הוא הבין מהר מאוד למה אמא שלו
מנעה ממנו לפגוש את אביו ואת משפחתו. כבר בשמונה וחצי מצא את
עצמו מסתובב ברחובות, מחכה שהזמן יעבור. הוא שוטט ברחובות
הריקים, עד שבאחת הפניות נהג רכב שחשב שהוא לבד על הכביש חתך
אותו.
"אז למה לא באת אלינו?" שאלה אמא שלי ונאור רק משך בכתפיו, בלי
לתת תשובה הגיונית. "מאוד התאכזבנו שלא באת" מבטו נדד לעברי,
מלא בוז וחזר לאמא. הוא התפתל בדרכו אל המים, וטלי מיהרה להגיש
את הבקבוק לפיו, תומכת בו כששתה. "לא חשבתי על זה" הוא מלמל
מנגב את שפתיו מכתמי המים שנותרו עליהן, מלקק את השאריות
בלשונו.
חשבתי עליו לפני שנה. יהיר ובוטח. מעל מחברת המתמטיקה. לפתע
הוא העביר אליי את מבטו, העיניים הכחולות שלו גלשו אל תוך
עיניי, ופיו נתן לי נשיקה על השפתיים. הייתי בהלם. משותק, עד
שהצלחתי לומר לו לעוף ממני, ושאני לא רוצה לראות אותו יותר
לעולם.
"חשבתי שגם אתה רוצה" הוא מלמל. ואני התרחקתי לפינת החדר, מסיר
מעליי כל זכר למגע שלו. הוא יצא מהחדר, פניו אדומות. כמה דקות
לאחר מכן נכנסה טלי לחדר של ענבל נפרדת מאיתנו. הם צריכים
ללכת, נאור כבר עייף.  
אמא אספה את טלי החוצה לשיחת נשים וסיגריה, ונראה לי שהיא
בעיקר רצתה להניח לי לשוחח עם נאור. מול עיניו התכולות, אספתי
כל טיפת אוויר שיכולתי. מבטו ניסה להתעלם ממני, וכמו פרפר אל
האור נצמדו מבטנו פעם אחר פעם והופרדו בכוח. כל כך הרבה מילים
רציתי לומר לו, אבל הן התערבלו והתבלבלו והפכו להיות סלט מילים
תפל חסר שימוש באופן עלוב. השתיקה הלכה והתגברה, וכל רגע נמשך
כמו נצח.
"סליחה" אמרתי. זורק את המילים מפי, ומשפיל את מבטי לרצפה,
בוהה בחתיכת צמר גפן ששטה לה.
"לא, יובל, אני מצטער," נאור דיבר פתאום אחרי נצח ללא תגובה.
"חשבתי ש..."
משכתי בכתפיי. אני אוהב את נאור. הוא החבר הכי טוב שלי. הושטנו
יד אחד לשני ולחצנו אותה לרגע אחד ארוך. חברים? חברים!

נכתב לסדנה הפ"א: אביו הגיע פסח בא