רציתי לספר לך
על לילות ארוכים שמסרבים וימים של שגרה מחייבת, מעייפת-
שטובה לי, ולפעמים אני רעה לה.
אני עוד לומדת להתעורר לחיים מפוכחים, לבלוע אותם במידות
הנכונות ולעכל גם כשמגיע הצורך להקיא את היום שעבר, להפרד
ממחר.
לא להפר הבטחות, לא לאחר לחלומות, רק המחשבות עוד מהססות
במקומי.
רצתי ונפלתי, קמתי מדממת ועד עכשיו רואים עלי את הסימנים, הם
בוערים על העור שלי, אבל כבר לא זועקים.
והגעגועים מכבידים לי גוש בגרון, כמו הכאב שאז השליט בי חושך,

היום אני רק מתייאשת לעתים, חוזרת הביתה ושותקת עד השינה,
או עד הבוקר הבא.

על בכי של חמישה עשר דפים- כתב גדול, דומה לשלי, שורות
צפופות.
ניסית לנצל אור אחרון, רחוק ממני, אולי של התחלה חדשה...
כמו שהיה לי מזמן.
לא עצרתי את הדמעות, קראתי שוב ושוב בעיניים לחות את מי שאני
בעינייך, הייתי שבר ואת קוראת לי נשגבת.

שהייתי לבד, למרות שהיית בסביבה כמעט כל הזמן, חוץ מהתקופה
הזו, של אחרי השבר הברור,
שרציתי אותך כל הזמן ואת לא הסכמת.
לפעמים הייתי מסתתרת תחת ידייך, מתפרקת בגללך, עד לרעידות
שהרגישו אינסופיות, עד לטירוף שדבק אלי ואיים לקבור אותי
תחתיו,
עד למילים שנכתבו על הקיר בזעם, עד למשאלות מוות, ומתתי לידך
לא פעם אחת.
עד לחפצים שהוטחו ברצפה ומראות מנופצות,
כמו הילדה
שאני

הייתי.

על דמעות שעולות בי עכשיו ואני לא מספרת לאמא, כי כשאני נזכרת
לפעמים אני שוב כועסת, בתוך תוכי, בין האור שאימץ אותי אליו
והשלם שאני מחפשת להיות.
שמעתי כמעט את כל הסליחות, כבר יצאתי לדרך, איפה את...?

על החלומות הישנים שלי, על הלב שהתפלל ולמדתי להסתיר, כדי
שאוכל לחיות איתו ביניכם.
עם הכשלון שהלך לפני ונשאר אחרי.
כמו שקט של סכינים מבין הידיים שלי, כמו מרדף לא ברור אחרי
חיים אחרים, את נתת לי את הכוח לברוח.

(הלוואי שיהיה לנו איפה להשאר...)

על המכתב שכתבתי לה לפני שנים והבדידות שלי הרטיבה את הדף,
מוות שגדל בי במשך שלוש עשרה שנים ורק התווספו לי סיבות
לחומות.
וכמה רציתי לפרוץ... את השקרים שכפיתם עלי, את הסודות שכבר
כאבו לי ברגליים.
אבל השירים הפכו למשפטים בודדים, קטועים, והאבדון נשאר.

כמו העיניים העצובות שלי שזהרו בחושך.

על הארון שהיא תלתה עליו את פתק-הבוקר-טוב שלי, ויותר לא צורמת
לי האהבה.
הידיים שלי לא שורפות יותר והנפש כבר לא מתכלה בחיבוק.

על הפחד ששיתק אותי כל-כך הרבה פעמים.
בפנים חיוורות ומחשבות מפוזרות הפכתי רעש של פחדים לנצחון,
לחלום הוכחה.
נכנסתי לחדר שלך בהתרגשות, אבל הקירות היתומים החזירו אותי
לריק.

על הזמן שלקח לי להתגעגע אלייך, על הרגעים הקצרים בהם הגעגועים
היו תוקפים אותי ועל השבוע האחרון, בו הגעגועים כבר לא בדיוק
עוזבים.
לחכות שתתקשרי, לקפוץ מבהלה כשמודיעים בחדשות על אסונות
במזרח.

רציתי לספר לך
אני מחכה
שתחזרי
ונפסיק להיות אוייבות-
נתחיל להיות אחיות.










7.05.08