היי,
אני אגיע ישר לעניין, כדי שלא תתבלבלי,
יש רק מטרה אחת למכתב הזה, היא מאוד ברורה לי בראש כבר הרבה
מאוד זמן,
פשוט היה קשה לי לנסח.
קרו כל מיני דברים, אני תכף אספר לך עליהם,
שמחזקים את זה,
שאני אוהבת אותך.
אוהבת אותך באמת.
לא סתם מילים שאומרים בסרטים ויש מוזיקה רגשנית ברקע.
כמו אבן שנופלת על הראש,
את מבינה שיש בנאדם אחד בעולם שיכול להעיף אותך לשמיים.
אני יודעת שזה לא הדדי, שאת לא רוצה,
גם אם במהלך המכתב הזה זה ייראה כאילו אני לא יודעת,
אני יודעת.
ידעתי את זה מאז שהתחלתי להרגיש את זה, השכל מבין, הלב לא.
כמה קלישאות במכתב אחד.
לא יודעת אם את זוכרת כשישבנו מחוץ למסיבה באשקלון, עם מור.
אמרת לי, שעוד חודש אהבת חיי תחזור מתאילנד והכל יהיה מושלם.
הדבר היחיד שחשבתי באותו רגע, זה שאהבת חיי יושבת על הרגליים
שלי עכשיו, ואין לי אומץ להגיד לה את זה.
אני פחדנית.
הבנתי כמה שליטה יש לך על החיים שלי. בגלל זה ברחתי.
את מכירה אותי, אני חולת שליטה, אני לא אתן לאף אחד להשפיע
עליי ככה.
פתאום הבנתי, כשאת עצובה אני עצובה, כשאת שמחה אני שמחה , כשאת
מדברת על בנות אחרות אני מתעצבנת, משתגעת מקנאה, זה היה פשוט
משתק לי את היום. לא יכולתי לתפקד. זה לא אופייני לי.
יכולת פשוט להשפיע על איך שאני מרגישה.
אף אחד לא מצליח לעשות את זה.
היחידה שאני יכולה להתפרק מולה לחתיכות, בלי לפחד שהיא תרחם
עליי.
היחידה שיכולה לגרום לי לצאת מהבסיס אחרי יום בקורס ולקום ב 6
בבוקר, רק כדי לבוא לחבק אותה בלילה.
הקורס נגמר, היה טקס מרגש ממש, בכיתי הרבה, הייתן חסרות שם, את
ומור.
הילה חזרה, כבר לפני חודש וחצי, הספקנו לצאת, להיות ביחד,
ולהיפרד, ולחזור.
שרון שאלה איך היה כשיצאנו, ואמרתי שבסדר, כשדיברנו ודיברנו,
אז פתאום זה פשוט יצא, "היא לא רותם".
למרות שאני יודעת שאני ואת לא יצאנו כבר הרבה זמן.
ננעלנו מחוץ לאיזה שער של דירה, זה מקרה שטותי באמת, אני ישר
אמרתי "בואי נקפוץ מעל הגדר".
היא לא הסכימה.
כל מה שחשבתי, זה שאת בטוח היית מסכימה.
גם לעלות על האוטובוס ולנסוע לכינרת.
חלמתי עלייך 3 לילות ברציפות, חלומות מוזרים.
רציתי לבדוק שאת בסדר, וידעתי שאת בסדר.
אז לא בדקתי.
אולי כבר נגמר לך המלווה, ויש לך רישיון על אופנוע, מי יודע
כמה לבבות הספקת לשבור, ואולי גם שלך נשבר קצת.
אולי את טסה לחו"ל בעוד יומיים.
או שעשית פירסינג.
אולי את בכלל יוצאת עם מישהי, התאהבת.
אולי זה בכלל גבר.
כמו שאני מכירה אותך,זה בטח הכל ביחד.
אני מקווה שאת מתגעגעת אליי, לפחות געגוע קטן.
אני יודעת שאני שונה משאר החברים שלך.
אבל אולי מעולם לא הייתי חברה שלך.
כל הזמן קטעים רצים לי בראש.
מהתחלה. איך נפגשנו.
תחשבי רותם, איך החיים לקחו אותי אלייך.
כאילו אלוהים שיחק משחק.
שם אותי ואותך באותו מקום, באותו הזמן.
לא קשור בכלל.
ומה נהיה משם, איזה מערכת יחסים הזויה.
בנופי.
כל הזמן בים.
גונבת שעתיים בשבועיים ולא רוצה לעלות על המונית ולחזור
הביתה.
אם לא בים, אז בתחנה המרכזית, כשחזרתי מהעבודה. או בבורקס. או
בשירותים של אלוהים-יודע.
היינו ילדות ורצינו לבלוע את העולם.
או אחת את השנייה.
נזכרתי שנאבד לי הפלאפון בקורס ונשארתי על מדים כדי לבוא עד
הטלפון הציבורי,
ולדבר איתך.
ואמרתי לך שקשה לי, ואמרת לי לעזוב (למה לא הקשבתי?),
יום אחד אמרתי שנמאס לי להתגעגע אלייך.
בכל שאר הימים, אני לא יודעת אם את זוכרת, הייתי שואלת: "את
אוהבת אותי?"
את היית עונה בשקט "מאוד"
זה לא היה "אני אוהבת אותך" "גם אני אוהבת אותך"
זה לא היה "את אוהבת אותי?" "כן"
זה היה אותו סיפור. כמו עכשיו.
אהבה אחת גדולה מדי.
לא רוצה שנשב באיזה פאב, נשתה, והכל יהיה כמו אז, כמו לפני 3
שנים.
(כן, עברו כבר 3 שנים)
הבטחתי אז שאני לא אעשה לך סרטים (אני זוכרת את זה...),
כי באמת לא תכננתי.
חשבתי שאני אוכל להחזיק מעמד ככה, להסתפק במה שיש,
במה שאת נותנת לי,
בנוכחות שלך,
בחיוך שלך.
אבל זה לא הספיק.
אני רוצה אותך לתמיד.
אנשים מתבלבלים וחושבים שיש זמן מוקצב לכל קשר,
שאם מישהו אחד בא, אז אחר יבוא אחריו,
אבל האמת היא, שהאהבה נצחית.
אם תחשבי על זה.
האהבה נצחית, ולא מקווה למות.
אז את יודעת מה,
אני לא רוצה להפסיק לאהוב אותך.
לא רוצה שזה יעבור לי.
אם המכתב הזה מלחיץ אותך, ואולי נראה לך שהוא לא קשור
למציאות,
שאת במקום אחר עכשיו,
זה בסדר.
את לא אמורה לעשות איתו שום דבר אם את לא מרגישה אותם דברים.
אל תעני או תגיבי עליו, פשוט תדעי אותו.
אל תרגישי שאת חייבת להסביר דברים, את לא.
בבקשה, תכבדי אותי, ואל תראי אותו לאף אחד, גם לא למי שהכי
קרוב אלייך.
ואל תכעסי עליי.
יכול להיות שאני עם הילה עכשיו, או עם כל אחת אחרת,
שהייתי איתה, או שאני אהיה בעתיד.
או שלא.
אל תתבלבלי (אמרתי את זה כבר בהתחלה).
אני רק מחכה.
מחכה לך.
אל תתני לעניינים של זמן, או מרחק, או אנשים אחרים,
הימים שלי הם פשוט ציפייה אחת גדולה שתבואי.
שישבנו אז בלימה-לימה, אחרי שנפרדת מהחברה שלך, פתאום באת עם
הדבר הזה, שהתגעגעת אליי. והנשיקה.
וחיכיתי כל כך למשפט הזה.
עד היום אני לא יודעת, אם את באמת מתגעגעת, לכל מה שהיה.
כי היה באמת טוב. ככה אני חושבת לפחות.
אם את פגועה ממני, או כועסת עליי, אני מקווה שהרגשות האלה
ייעלמו מתישהו.
מקוה שאת מבינה שאני מצטערת מאוד.
שאין לי בכלל מילים להסביר איך הכל יצא ככה משליטה.
או שיש בעצם יותר מדי מילים.
את בטח חושבת "אז מה היא רוצה?"
שרון אומרת, שכל הזמן הזה, אף פעם לא היה לנו closer (בעברית-
סגירת מעגל).
לא היה זמן שהכל היה פשוט בסדר, תמיד היה משהו.
באיזשהו מקום, אולי אני מקווה שהמכתב הזה יסגור איזה מעגל,
או ישחרר אותי.
או לא יודעת מה.
חוצמזה, שבמצב הנוכחי בינינו, אין לי מה להפסיד יותר...
כבר הרבה זמן לא כתבתי, לא שירים, ולא קטעים ולא בכלל, אבל הנה
את גורמת לי לעשות את זה. מבולגן וצפוף ומלא קטעים כמו פאזל.
תסלחי לי גם על זה.
יצא לי קצת דרמטי, נו, ככה אני כותבת. אל תילחצי, תשתיקי את
הכינורות, תחזרי לתחילת המכתב, היא פשוטה.
הכל מאוד פשוט לי.
הפסקתי להסתבך.
מאוד מובן. מאוד קל.
קשה לי לסיים את המכתב הזה,
לחשוב שאולי אלה המילים האחרונות שתקראי ממני אי פעם,
אני כותבת ומוחקת ומתקנת ומעבירה כבר יומיים, חושבת על כל
מילה, אבל חייבת לסיים עם זה כבר.
אולי כתבתי על העבר, וזה לא קשור, כי עבר הרבה מאוד מאז,
עלייך ועליי.
3 שנים ששינו אותנו.
אבל בעצם לא שינו שום דבר.
אני יכולה לכתוב על דברים יותר קרובים, אבל את זוכרת את הרגעים
האלה, את כולם.
ואם את לא זוכרת, אז זה ממילא מיותר שאני אזכיר.
אני אהיה מנומסת ואסיים בתודה.
תודה על כל הדברים שמציפים אותי עכשיו, וגורמים לי להתרגש,
ולאבד את עצמי.
נפתח לי הלב פתאום,
וזה הרבה מאוד.
מאחורי השמש, יש מקום שהוא רק שלך ושלי.
איך הוא אמר, אז, בחיפה,
זכיתי לאהוב.
שלך,
ש' |