הגעתי אליך, בני. אני כאן עכשיו. לא חשבתי שאצליח לעשות כן,
אבל הנה אני.
הצורך להרים אותך ולאמץ את גופך הקטן אל לבי יצטרך להישאר בגדר
צורך. הכאבים גדולים מדי. ד"ר קילנר לא רצה לשחרר אותי
מהאשפוז, אבל לבסוף נאלץ לעשות כן כי הבין שלא אחמיץ זאת בשום
מקרה.
הכול התחיל כשאימא שלך ציינה שהתחלתי להשמין.
"התחלת לפתח כרס." היא אמרה ותפחה על בטני הצומחת. התבוננתי
כלפי מטה ואכן, כרס קטנה החלה מתבלטת לה.
כעבור חודשיים המשיכה הכרס לגדול. תחושת עייפות אפפה אותי
לאורך כל שעות היום ושלפוחית השתן שלי החלה לאותת לי רבות הן
לאורך היום והן בשעות הלילה, דבר שלא הכרתי מעולם לפני כן.
כשסיפרתי לד"ר קילנר על הסימנים, הוא צחק עלי בתחילה.
"זה הגיל, חביבי. תתרגל לזה. אתה כבר בשנות השלושים המאוחרות,
הכרס היא תופעה שכיחה ביותר. גם עייפות היא סבירה לגמרי. לגבי
עניין השלפוחית, נבדוק את זה, אבל לדעתי מדובר בדלקת. לא משהו
שצריך לדאוג בגללו."
למען השקט הנפשי הוא שלח אותי לבדיקות דם ושתן.
כשבוע לאחר שעשיתי את הבדיקות התקשר ד"ר קילנר אל הבית.
"אבי, מה שלומך, זה ד"ר קילנר. הייתי רוצה שתחזור אלי לכמה
בדיקות נוספות."
"ד"ר קילנר, משהו לא בסדר עם הבדיקות?" אני היפוכונדר. רק החשש
מלהיות חולה הופך אותי לחולה. הייתי חייב תשובות מיידיות.
קילנר פטר אותי בכמה אמירות כלליות וביקש ממני להגיע בשעה שבע
בבוקר, לפני שהחולים מתחילים להגיע.
הגעתי ברבע לשבע. ד"ר קילנר כבר חיכה לי שם, לקח ממני דם, שתן
ושלח לבדיקה מיידית במעבדה.
ניסיתי להוציא ממנו מה הוא חושב, צעקתי ואפילו קמתי ואיימתי
להפוך שולחן, אבל קילנר התמיד בשתיקתו הנזעפת. בשלב מסוים נמאס
לו מאיומיי והוא שלח אותי לבדיקת אולטרה סאונד. כמה שניסיתי
לשכנע אותו להגיד לי מה הוא חושב, כך הוא נסגר עמוק יותר בתוך
שתיקתו.
קיבלתי את תוצאת בדיקת האולטרה סאונד, כולל הפענוח, בתוך מעטפה
סגורה. כמובן שלא הצלחתי להתאפק ופתחתי אותה. מתוכה צנחה סדרת
תמונות שחורות לבנות ומטושטשות, ודף נייר מחשב עליו רשומים היו
כל מיני קודים משונים בשפה רפואית ובסופם האבחנה: PES.A.Ch..
כהיפוכונדר, חשבתי שאני מכיר את כל הקודים הרפואיים, אבל זה
היה חדש אפילו לי.
כשהגעתי לד"ר קילנר הייתה שאלתי הראשונה אליו עד כמה המצב
חמור. ד"ר קילנר לקח את הדף והביט בתמונות, חיוך עצוב התפשט על
פניו.
"אבי, אתה לא חולה." את אנחת הרווחה שלי שמעו בוודאי גם בחוץ.

"אז מה יש לי, ד"ר?"
"יש לך תסמונת נדירה ביותר, זו לא מחלה!" שב והדגיש למראה
חיוורון פניי "התסמונת נקראת PES, בוודאי לא שמעת עליה מעולם.
Paternal Embryo Syndrome, תסמונת עובר אבהי. במילים פשוטות,
אבי, אתה בהריון."
הלובן בפניי חזר ביתר שאת, ולאחר מחשבה קלה על הנאמר, הפך אדום
ארגמני.
"היום לא הראשון באפריל ד"ר קילנר. תהיה רציני לרגע."
"אבי, אני רציני לחלוטין, אתה בהריון! ההריון הגברי היא תסמונת
נדירה מאוד, מתרחשת בערך באחד לארבע מאות מיליון גברים, והמקרה
שלך נדיר עוד יותר. אחד לשני מיליארד בערך."
חיכיתי שימשיך, אבל הוא נדם.
"במה שונה המקרה שלי מרוב המקרים האחרים?"
הוא העביר אלי את תוצאת האולטרה סאונד. הקוד המוזר שאת חציו
הבנתי עכשיו עמד שם מולי - PES.A.Ch.
"האולטרה סאונד מאשר שהתינוק פעיל. A.Ch, Active Child. ברוב
המקרים אנחנו מדברים על PES.D.Em, Dead Embryo, עובר מת. המקרה
שלך הוא מקרה נדיר במיוחד שבו העובר ממשיך להתפתח."
"ד"ר קילנר, מה שאתה אומר הוא מגוחך!" התרגזתי לפתע. "בפעם
האחרונה שבדקתי, השתנתי בעמידה. זה היה הלילה, שלוש פעמים
בערך, ועוד פעמיים בבוקר. למיטב זכרוני, אין לי רחם שאני מודע
לו. מה הבדיחה הזו?" התרוממתי מהכיסא.
ד"ר קילנר הסתכל עלי במבט עצוב, פניו מופנות כלפי מעלה, אל
פניי שלי.
"אבי, אני רציני לגמרי. התינוק מתפתח בחלל הבטן התחתון, בתוך
שלייה שלפי כל הסימנים נראית שלמה לגמרי, המוקפת בשכבת שומן
דקה. העובר לוחץ לך על השלפוחית וזו בדיוק הסיבה שאתה הולך
לשירותים כל כך הרבה."
הסתכלתי עליו כמה דקות. שנינו שתקנו.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי.
"אבי, אני לא רוצה להסתיר ממך כלום. המקרה שלך נדיר, אבל קיים.
מצד שני, רק אחד לעשרה מהתינוקות הללו הם B/A, נולדים חיים
הכוונה. הסטטיסטיקה נגדך, אבי. אני מכיר את המצב. אני יודע מה
קורה אצלכם, אבל אני לא חושב שכדאי לקחת את הסיכון. אני לא
מדבר רק על הסיכון לעובר, יש כאן גם סיכון ממשי לך. במידה
ומשהו אכן יקרה לעובר, זה יכול להשאיר אותך עם פגיעות פנימיות
משמעותיות, שיתוק ואפילו מוות. הגוף שלך לא מיועד לזה, אבי."
שוב שתקנו.
אחרי כמה דקות של שתיקה קמתי מהכיסא.
"עמוס, אני הולך לדבר עם לילך. אני לא חושב שאני יכול להחליט
על דבר כזה לבד." זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי לו ככה. אני לא
בטוח אפילו למה.
הגעתי הביתה כדי לדבר עם אימא שלך. היא הייתה בסלון, קיפלה
כביסה וראתה טלוויזיה. כשנכנסתי היא הפנתה את מבטה אלי וחייכה,
מחזירה מיד את פניה לטלוויזיה.
"לילך," התחלתי. משהו בקול שלי גרם לה להבין שזה רציני, כי מיד
היא הפנתה את מבטה, כיבתה את הטלוויזיה ושתקה.
"תשמעי. מה שאני הולך לספר לך יבוא קצת כשוק, בעיקר אחרי כל מה
שעברנו לאחרונה עם הטיפולים וכל מה שמסביב, אבל אני חייב לספר
לך את זה. לילך," עצרתי לרגע, יותר בשביל האפקט הדרמטי ופחות
בשביל כל דבר אחר. "לילך, אני בהריון."
פלאק
הכאב של הסטירה הגיע רק אחרי כמה שניות. התחושה הראשונית הייתה
של קור.
היא קמה מהספה והלכה לחדר.
ישבתי במשך כמה שניות עם היד על הלחי. הקור הפך לכאב הפך
לחום.
בכניסה לחדר הסתכלתי עליה, שוכבת עם הראש בכרית, בוכה.
"לילך, זו לא בדיחה. הייתי עכשיו אצל ד"ר קילנר. אני יודע שזה
בלתי נתפס. אני יודע. תארי לך איך אני קיבלתי את זה, אבל אני
בהריון."
היא הסתובבה אלי. לאט. העיניים שלה היו עדיין אדומות מהבכי.
"על מה לעזאזל אתה מדבר? מה אתה מנסה להגיד לי?" היא שאלה.
"לילך, תראי." הוצאתי את המעטפה עם האולטרה סאונד ובדיקות הדם
שלי. נתתי לה לעכל את מה שהיא רואה במשך כמה דקות. התיישבתי
לידה.
"זה אמיתי?" היא שאלה בחולמנות.
"כן מאמי. זה אמיתי." עניתי לה בשקט. ידי נחה לה, כאילו כבדרך
אגב, על בטני. כל כך הרבה פעמים ראיתי נשים בהריון עם התנועה
הזו ולא הבנתי. פתאום זה נראה היה לי כל כך טבעי.
היא הביטה בבטני ושלחה את ידה בחשש לגעת בה. היא ליטפה את הכרס
המתעגלת שלי, רק לפני רגע תוצאה של הזנחה והזדקנות ועכשיו מקור
לחיים חדשים.
פתאום היא התחילה לצחוק, בתחילה בפליאה, אחר כך באושר ובסוף זה
הפך לצחוק מתגלגל שלא יכולתי אלא להצטרף אליו. מבין ההשתנקויות
הצלחתי להבין אותה ממלמלת.
"חמישה טיפולי הפריה, ובסוף אתה נכנס להריון."
אתה הרי מכיר את הצחוק של אימא שלך. אתה יודע שזה הצליל הכי
נפלא שקיים בעולם. הרבה זמן לא שמעתי את הצחוק הזה. מאז
שהתחלנו את הטיפולים שנה וחצי לפני כן. אבל אתה, הנוכחות שלך
בתוך בטני, החזירה אותו בתוך דקות.
אחר הצהריים הלכנו יחד למשרדו של ד"ר קילנר במרפאה הפרטית שבה
הוא מקבל את חוליו אחרי הצהריים. הוא לא ניסה להניא אותנו
מההחלטה לשמור על ההיריון, רק פרט לפנינו, שוב, לפרטים את כלל
הסיכונים במצב הזה ונתן לנו להחליט את שבעצם היה ברור לשלושתנו
מלכתחילה.
ההיריון נמשך עוד שישה חודשים. הייתי כבר בחודש השלישי
כשגילינו שאתה שם. קל זה בטח לא היה. הצרבות, הבחילות,
ההתנפחות הבלתי נשלטת וכמובן שאין מה לדבר על התגובות מהרחוב.
החברים שצחקו עלי שאני נראה בחודש שישי, רק כדי לשמוע שאני
בסוף השבוע העשרים ושמונה בדיוק, אימא שלי שלקחה על עצמה לטפל
בי לאורך כל ההיריון וההגעה לשבוע השלושים ותשע שבו הוחלט
שאעבור ניתוח קיסרי.
הלילה שבו נולדת היה הקשה בחיי. זה התחיל בכאב עמום בשיפולי
הבטן. התיקים היו ארוזים. בשבע בבוקר היינו אמורים להתייצב
בבית החולים להכנה לניתוח, אבל אתה החלטת להקדים את בואך. הכאב
העמום התפתח לכאבים עזים. הבטן שינתה את צורתה במהירות. השלייה
פקעה. למים לא היה לאן לרדת.
בשלב מסוים התעלפתי. אני לא זוכר בדיוק מה התרחש, אבל
כשהתעוררתי הייתי באמבולנס, מונשם.
הסתבכת במעיים. את זה הספקתי להבין. הניתוח ארך תשע שעות. לא
ארוך מדי במושגים של ניתוחי בטן, אבל נצח במושגים של ניתוח
קיסרי.
כשהתעוררתי ראיתי את אימא שלי ואת לילך יושבות לידי ומחייכות.
חייכתי גם אני, עדיין אפוף חומרי הרדמה וביקשתי לראות אותך.
לילך קמה מיד להביא אותך אלי, להניח את גופך הקטן וחסר הישע על
חזי.
אימא שלי נשבעה לי שאתה התינוק הכי יפה בעולם. "חכה חכה עד
שתראה אותו!" הצהירה חזור והצהר בדקות שחלפו עד שהתחילו הצרחות
מבחוץ.
אימא יצאה. נשארתי בחדר לבד, חסר ישע בעצמי, לא מבין מה מתרחש.
הצרחות של לילך ושל אימי מתערבבות להן בחוץ. האחיות שצעקו זו
לזו.
קמתי מהמיטה וניסיתי ללכת אל מחוץ לחדר. כעבור שלושה צעדים
הכול השחיר ונפלתי. הכאבים היו עצומים אבל הצלחתי לפתוח את
עיני. על הכרטיס שצמוד למיטה ראיתי את שמי ואת הקוד אליו
ייחלתי PES A.Ch. B/A. נולדת חי, שרדת את החוויה של לגדול בתוך
בטני, אז מה קורה שם בחוץ?
מי שנכנס לחדרי בסופו של דבר היה ד"ר קילנר. הוא עזר לי
להתרומם למיטה והחל מדבר. רק שתי מילים נחרטו בזיכרוני
מהמשפטים המבולבלים שהוציא מפיו. "מוות בעריסה".

אני כאן, הגעתי. לא רציתי להחמיץ את זה בשום אופן.
זו הלוויה קטנה, אני, לילך, אימא שלי ועוד כמה זרים שד"ר קילנר
אסף למניין, רובם רופאים, כמה מהם עוברי אורח שהיו במקרה באזור
בית העלמין ונלקחו על ידו כמעט בכוח לכיוון חלקת התינוקות
השוממה בדרך כלל. אין לך שם. גם לא יהיה לך. על השלט הקטן
שהכינו כבר כדי לנעוץ במיטה האחרונה שתהיה לך רשמו רק את שם
המשפחה שלנו.
לילך בוכה. אני מסתכל עליה מכיסא הגלגלים שבו אני יושב כדי שלא
לפתוח את התפרים. הבטן שלה הולכת וגדלה. כמה אירוני שדווקא
הטיפול האחרון שלה הוא זה שהצליח. היא צריכה ללדת בעוד חודש.
זו תהיה בת. עוד לא החלטנו איך נקרא לה, ממש כמו שלא החלטנו
איך נקרא לך.
הרב מזמר פרקי תהילים שקוראים תמיד ברגעים כאלה. בקרוב גם אני
אצטרך לקרוא כמה פסוקים.
הפסוק היחיד שאני מצליח לחשוב עליו הוא PES A.Ch. B/A.

נכתב עבור הסדנה הפ"א - אביו הגיע, פסח בא