נכתב עבור הסדנה הפ"ג - בטיפול

"אני לא כמותם." אני חושב לעצמי מפעם לפעם, מנסה לשמר את טיפת
הזהות העצמית שעוד נותרה בי.
"אני לא כמותם!" אני חוזר וצועק לעצמי בלב, לא בטוח שאני כבר
מאמין בזה בעצמי.
ישבנו שם, כולנו, במעגל. הם, חבורת אנשים אומללים שבעיה אחת
גדולה מאחדת ביניהם, ואני. גם לי יש בעיה גדולה, הבעיה היא שזו
לא הבעיה שלהם.
קבוצת תמיכה. אף פעם לא האמנתי שבאמת אמצא את עצמי בדבר כזה.
המושג קבוצת תמיכה התקשר לי תמיד עם הנשמות האומללות והמיוסרות
בסרט ההוא של בראד פיט ואדוארד נורטון. סרט מעולה, רק שאני לא
מצליח להיזכר בו.
בניגוד לבחור שם, לא באמת רציתי להיות בקבוצה הזאת, קבוצה
טיפולית הם קראו לזה, גם לא היו לי בעיות לישון. לעזאזל.
הלוואי שהייתה פה איזה כוסית כמו מרלה סינגר, אבל מה שיש כאן
זו רק חבורה של אנשים אומללים שלא היו חושפים את הבעיה שלהם
בפניי לעולם, אם לא היו מאמינים שאני אחד משלהם. הלוואי
שהייתי, אבל אני לא.
משה הסתכל עלי. ניסיתי להעמיד פנים נונשלאנטיות, אבל ידעתי שזה
לא יעזור לי. הוא כבר קלט את המצוקה שלי. הוא פשוט לא הבין,
ולא יכול היה להבין, שהמקור למצוקה הוא לא מה שהוא חושב.
"אני מרגיש שאתה רוצה לספר לנו משהו, דני. תתחיל?"
לעזאזל.
התחלתי ללכת באיטיות לכיוון הפודיום כשמבטיהם של החברים החדשים
שלי, חברים בהוראת בית משפט, מלווים אותי כשתמיכה ואהדה על
פניהם.
נעמדתי מאחורי הפודיום והנחתי את כפות ידיי בצדדיו, מנסה
להרגיש בשליטה על עצמי. שליטה כמו שהם בטח חשו. השליטה המדומה
הזו שבשלה הם כאן. הסרתי את הידיים במהירות. אולי הפגנת השליטה
הזו הייתה הדיוק ההיפך ממה שצריך להפגין במצבים כאלה.
הסתכלתי עליהם. חמישה עשר גברים ונשים. כולם מבינים אחד את
השני, כולם כבר מוכרים לי, כולם כבר בטוחים שהם מכירים אותי,
כולם מגעילים אותי. זאת שתמיד יושבת בשורה הראשונה, אליסה,
משחקת עם הצמיד. רוסייה מגעילה. תמיד ידעתי שאצל הרוסים זה
הרבה יותר נפוץ, למרות ששתי הלסביות מאחורה, האתיופית והבהמה
העיראקית, מוכיחות שזה לא ממש נכון.
משה התקדם לאחוריי האולם הקטן, התיישב ליד הלסביות ואותת לי
להתחיל לדבר.
"אהמ...", התחלתי, "עבר עלי שבוע לא קל בכלל מהפעם האחרונה
שנפגשנו. הילדים, אתם בטח יודעים בעצמכם, מאוד חשדניים לגבי כל
העניין. הרגל של הגדול עדיין לא לגמרי..."
כמעט כולם הנהנו בהסכמה. הצמות של האתיופית, טיגסט, או טיגרסט,
משהו כזה, התנענעו כשראשה נע מטה ומעלה. מירו, המרוקאי מבת ים,
מחה דמעה.
"אשתי מאוד תומכת." נתתי לקולי להישבר, כאילו הרגש מכריע אותי.
"למרות כל מה שעשיתי לה, היא עומדת לצידי עכשיו. אני חייב לה
את הכול. בקלות הייתה יכולה לעזוב אותי ולתת לי להישאר בכלא,
אבל במקום זה החליטה לתת לי הזדמנות. להוציא אותי משם ולתת לי
לחזור הביתה."
מוחי עבד בקדחתנות. מה עוד אני יכול להגיד? איך אני מזיין להם
את השכל כך שיאמינו שאני אחד משלהם?
"זהו... היה שבוע קשה." סיימתי בשקט.
כל היצורים שלפניי החלו למחוא כפיים. מזל, הבהמה העיראקית,
החזיקה חזק בידה של החברה האתיופית שלה שהתחילה ממררת בבכי
לתוך השדיים הענקיים של הבהמה שניחמה אותה. למזל היה שיער
קצוץ, מלבין ברובו, שהיא לא טרחה לצבוע. טיגסט, או טיגרסט, כל
כך התלהבה כשהן הגיעו היום והראתה לכולם את הצמות שהבהמה
העיראקית עשתה לה. ניסיתי להבין מאיפה הבהמה יודעת לעשות
צמות.
חזרתי לכיסא שלי והתיישבתי. הרוסייה השרמוטה הסתובבה אלי בחיוך
מעודד, תפסה את ידי ולחצה אותה בחום. קלטתי את הערס הבת ימי
מזדקף במהירות בכיסאו ומביט בנו. הסתכלתי עליו וחייכתי. הוא
התבונן בי לרגע במבט בוחן ואז נרגע וחייך אליי בחזרה.
הופתעתי לגלות את טיגסט מאחורי הפודיום.
"גם אצלי לא היה קל השבוע. מאז כל מה שקרה, הילדים הסתובבו
ברחובות והסתבכו. הבעיה הייתה שפתאום לא ידעתי איך לחנך אותם
אחרת! אני ובעלי חינכנו אותם תמיד במכות. לא הכרנו אחרת. אצל
ההורים שלי זה בחיים לא קרה, חס וחלילה. הם בחיים לא הרימו
עלינו יד, אבל זה היה באתיופיה. במה כבר יכולנו להסתבך שם? כאן
זה אחרת. לא ידענו מה לעשות אז היינו מרביצים. כל פעם שהיו
עושים צרות, הרבצנו. חשבנו שככה נכון. ואז..."
היא נשברה והתחילה לבכות על הבמה.  מזל קמה, אבל מבט מתרה מצד
משה גרם לה להתיישב מיד בחזרה.
האתיופית קלטה את התנועה, הרימה את ראשה וחייכה באומץ לבהמה.
הבהמה הנהנה אליה בחזרה בחיוך שהזכיר לי פרה.
"מאז שמזל עברה לגור איתנו בבית, הכול אחרת. זה לא רק המיניות
שלי, הגילוי הזה של מי שאני באמת, שהפך אותי למאושרת יותר. זה
שמזל לימדה אותי מה זה להיות אימא. זה מצחיק שדווקא היא, שהיא
לא אימא בעצמה, ידעה איך להיות אימא הרבה יותר טוב ממני. במובן
הזה הקבוצה הזו היא המתנה הכי נפלאה שקיבלתי."
מוזר. הבהמה העיראקית נראתה לי יותר כמו צדאם חוסיין, לא הדמות
הכי אימהית שהכרתי.
"עכשיו הילדים הרבה יותר ממושמעים. מזל נפלאה איתם, הם חוזרים
הביתה בזמן מתוך כבוד אליה, מכינים איתה שיעורים, הכול! רק
שהמשפחה שלי עושה לי את המוות. אבא שלי ניתק איתי קשר ואימא
שלי צורחת כל היום כאילו נהרגתי חס וחלילה. לא היה קל. לא היה
קל בכלל השבוע." היא סיימה במבט מושפל כלפי מטה.
שוב, מחיאות כפיים. כשהיא עברה ליד אליסה, אליסה תפסה גם את
ידה ולחצה אותה. טיגסט התכופפה אליה והשתיים התחבקו. הערס הבת
ימי התרומם שוב, אבל כולנו יודעים שלמה שעבר לו בראש הפעם, הוא
לא היה מתנגד.
אחריה עלה הערס. הוא קפץ על הפודיום בתנועות בטוחות. והתחיל
לדבר מיד.
"אתם יודעים? החיים שלי הולכים ומסתדרים. אתמול ישבתי עם אשתי
בסלון, ראינו טלוויזיה. עכשיו, עד היום, תמיד, ישבנו בשני
קצוות של הספה, בקושי דיברנו. ככה, שנים. מאז שהכול התחיל.
אתמול ראינו איזה תוכנית מטומטמת בטלוויזיה, משהו שפעם בחיים
לא הייתי מסכים שיהיה על המסך, איזה סדרה שהיא אוהבת על כמה
בחורות, משהו עם מאפיה, אפילו שאין שם שום מאפיה. בהתחלה
רציתי, באינסטינקט, להעביר למשחק של מכבי, חצי גמר וכאלה, אבל
הסתכלתי עליה וראיתי שהיא כל כך מרותקת ופתאום הרגשתי מין
חמימות כזו בגוף, והחלטתי לתת לה להמשיך לראות את החרטא הזה.
שתהנה, מגיע לה. בחיים לא הייתי עושה את זה פעם. ואז, פתאום,
ככה בלי שבכלל הייתי מוכן לזה, היא שמה את הראש על הכתף שלי!
אתם קולטים? מאז שהילדים נולדו זה לא קרה! מאז... מאז שהתחלתי
להרביץ לה. נשבע לכם, היו לי דמעות בעיניים. אז התוכנית הזו
נגמרת ופתאום היא קולטת שאני בוכה! אשכרה בוכה! והיא התחילה
ללטף אותי ואז התחלנו לדבר ודיברנו ודיברנו, שעות! והיא התחילה
לספר לי איך היא התאהבה בי, אז, בהתחלה, כי היה לי אז שיער
ארוך והיא התלהבה מכמה שהוא היה חלק ורך, כמו של ילדה. וישנו
מחובקים כל הלילה. אפילו בלי סקס, רק מחובקים. אתם מבינים מה
זה? וזה הכול בזכות מה שקורה פה! את החיים שלי אני חייב לאישה
הזו ואני אעשה בשבילה הכול!"
עכשיו היה זה תורה של הרוסייה להזדקף ולהביט בו במבט קפוא.
הוא, כמובן, לא שם לב לזה.
"בקיצור, הרגשתי טוב עם זה. בחיים לא הרגשתי ככה." הוא התכוון
לרדת מהפודיום ואז נעצר, חשב לרגע וחזר למיקרופון. "אבל מה
שבטוח, את הגמר, מחר, אני בטוח רואה! אם חולוניה לוקחת אליפות,
בשבוע הבא בירות לכולם עליי! מתאים?" וירד מהפודיום כשהוא צוחק
בקול.
מחיאות כפיים חלושות נשמעו. מבטה הקפוא של אליסה ליווה אותו
לכיסאו. הוא הסתכל אליה וחייך חיוך של ניצחון.
כולם דיברו בתורם. כשסיימנו עם הסבב של השיחות, התחיל השלב
השני שבו אנחנו מסתובבים ומדברים בינינו. אני מעדיף להימנע מזה
עד כמה שאפשר, אבל אחרי שמשה העיר לי על זה כמה פעמים, הבנתי
שאין לי ברירה. הרוסייה, האתיופית והבהמה העיראקית עמדו בצד
וברברו. נעמדתי לידן והקשבתי, כאילו מתעניין.
"...את מבינה איזה ייאוש זה?" סיפרה האתיופית לרוסייה. "כשבעלי
הרג את התינוק שלנו הם לא צרחו ככה, אבל אני רק מכניסה אישה
הביתה ומבחינתם העולם נחרב."
הרוסייה הביטה בה בהבנה. "זה בעיה. ברוסיה היה פחות משנה אם
ככה או ככה, אבל גם, לא מקובל. זה מנטאליות. תראי אצלי, בעל
שלי כל היום יושב בבית שיכור ומובטל על ספה, צועק, אם יוצא
מבית לא חוזר עד אחרי חצות ואז מעיר כל הבניין בצעקות שאני
אפתח לו דלת, ככה כבר שנים. פעם אחת אני יוצאת מכלים ומרביצה
לילדים, פתאום משטרה דופקת בדלת. שכנים לא אכפת להם הוא
שיכור," היא נעצרה, מחפשת את המילה, "לא יוצלח. עושה בלגן, אבל
אישה, מסכנה, פעם אחת נותנת פליק, פתאום נזכרים מה הטלפון של
משטרה."
"אבל הוא אף פעם לא הרביץ לך." הפרה מזל את שתיקתה.
אליסה הרכינה את ראשה.
"זה נכון. הוא אף פעם לא מרביץ." אמרה לבסוף. היא הרימה את
ראשה, מחפשת את מירו. שפתיה התכווצו כשראתה אותו משוחח עם
הבחורה החדשה ועם גולדשטיין הפולני, הרואה חשבון עם הסירחון
מהפה שפוצץ לאשתו את השיניים כששתה יותר מדי באיזה ערב. זה לא
שבלי האלכוהול הוא לא הרביץ, זה רק שבלי האלכוהול הוא ידע תמיד
איך לא להשאיר סימנים. הייתה בקבוצה התערבות שבה היו שותפים
כולם חוץ מגולדשטיין ומשה, תוך כמה זמן תופסים את גולדשטיין
שוב. אני בן זונה אם הוא לא חזר לפוצץ אותה בשנייה שהשתחרר
מהכלא לתוכנית השיקום. היא לא התלוננה אז, והיא תמשיך לא
להתלונן כנראה.
"יאללה מאמי." אמרה מזל לאתיופית. "אני זזה. נתראה בבית." היא
נפנפה אלי ואל אליסה לשלום. "נתראה בשבוע הבא."
היא יצאה החוצה בצעדים כבדים. מאחורה הייתי נשבע שזה גבר.
"לאן היא הולכת?" שאלה הרוסייה.
"היא אוהבת לפעמים לשבת בפאב בערב, לבד." ענתה האתיופית.
הרוסייה הביטה בה בחשש.
"ואת לא מפחדת? הרי כשהיא עשתה לחברה שלה את זה, היא הייתה גם
כן שיכורה." שאלה.
האתיופית הסתכלה בה בחצי חיוך.
"את לא מכירה את מזל. היא כבר לא ככה, כמו שהיא הייתה אז. חוץ
מזה, חברה שלה חיכתה לה בבית מאוחר, כמו שידעה שהיא חוזרת
תמיד, אז. אבל מזל חזרה מוקדם באותו ערב."
הרוסייה הביטה בה במבט אטום, ואז קלטה.
"ובבחורה שנייה מזל לא נגעה?" שאלה.
"בחור. דווקא נגעה, יותר מנגעה, אבל הוא התפדח להתלונן במשטרה
שבחורה עשתה לו ככה, אז העדיף לשתוק."
מבטה של הרוסייה קפא לכמה שניות כשלפתע פרצה בצחוק מתגלגל
שהדהד באולם הקטן וגרם למבטי כולם לפנות אלינו. משה התבונן
וחייך. בטח חשב לעצמו שזה טוב שיש דינאמיקה חיובית בין
המטופלים שלו.
מירו שנזכר לפתע שיש לו עוד קשר להשקיע בו, עזב את גולדשטיין
הפולני ואת החדשה והתקרב אלינו.
"מה קורה, גבר?" טפח בחוזקה על גבי. "ראית את המשחק?"
באופן מפתיע, התשובה דווקא הייתה חיובית.
"כן, ראיתי. לא הפסדת הרבה. נגמר 57:52 למכבי." עניתי.
"אני יודע כמה נגמר. הבירנבוים הזה יודע את העבודה שלו. חבל,
חבל שמכבי הנאצים האלה שוב עלו לגמר. בעצם, אולי דווקא טוב
שככה, למה כי הניצחון מחר יהיה יותר מתוק. אתה מבין מה אני
מתכוון?" שוב טפח על גבי.
"כן. מבין." עניתי לו בחצי חיוך. הסיכויים שמחר אראה את המשחק
היו פחות מקלושים.
הוא סימן לאליסה בראשו. היא התעלמה ממנו באופן מופגן לכמה
שניות ואז החלה מתקרבת אליו באיטיות מכוונת ובראש מורם.
הבטתי בהם. היא כעסה, הוא ניחם, תפס בעדינות את סנטרה והפנה את
פניה אליו, היא התנגדה, הוא התעקש ולבסוף שיחקה את עצמה כנשברת
בפני קסמו הגברי ומתרצה, כשחיוך קטן ומתרצה עולה על שפתיה
הממלמלות אליו בטון פגוע-אך-סולח.
"אני לא יודעת איך לאכול את זה." אמרה פתאום האתיופית בחצי
חיוך.
"את לא צריכה לאכול את זה. כל אחד אוכל מה שהוא מבשל." עניתי
לה.
"מילא היא, עם בעל כמו שלה, אני מבינה שהיא צריכה איזה אחד כמו
מירו שייתן לה מה שהיא צריכה, אבל הוא, כל הזמן הוא מדבר על זה
שהוא רוצה לפצות את אשתו על כל הסבל ובסוף הוא עם זאתי כל
שבוע."
"זה אחרת." אמרתי.
"מה זה אחרת?" היא שאלה.
"לא יודע." נאנחתי. "אולי עכשיו כשעם אשתו זה מסתדר, הוא יעזוב
אותה."
"בחיים לא. אני מוכנה לפתוח איתך עוד התערבות, כמו על
גולדשטיין, שהוא לא עוזב אותה עד אחרי הסדנה. אחרי הסדנה,
אולי."
"עזבי, לא מתערב על זה. כל אחד יאכל מה שהוא בישל. שיהיה להם
לבריאות."
הסתכלתי עליה. היא הייתה יפה. אפילו יפה מאוד.
"מה את עושה עכשיו?" לא הצלחתי לעצור את עצמי. אפילו באוזניי
נשמע קולי מתחנן.
היא הביטה בה לכמה שניות, מודדת אותי במבט מסוג אחר.
"עזוב, דני, זה לא בשבילך. אתה אחר."
חשבתי לרגע על התשובה שלה.
"ואם לא הייתי אחר?" שאלתי אותה.
"גם אז לא. אני אוהבת את מזל. טוב לי איתה. פגעו בה מספיק. אני
לא רוצה להיות עוד אחת מאלה שפגעו בה. זה לא מגיע לה."
"ואת מפחדת שהיא תפגע בך." פלטתי בלי לחשוב.
היא הביטה בי בכעס.
"מזל בחיים לא הייתה נוגעת בי. בחיים. גם אם הייתה תופסת אותי
לא רק איתך, אלא עם פלוגה של גולני. מי אתה חושב שאתה שאתה
מדבר עליה ככה?"
"להגיד לך את האמת? אני כבר לא יודע."
התקדמתי לכיוון היציאה כשמבטה מלווה אותי, בלי להיפרד מאיש.
יצאתי החוצה לרחוב והתחלתי ללכת הביתה. לא רציתי לקחת מונית,
רציתי להרגיש את הלילה. רציתי להאריך עוד קצת את הרגעים
הבודדים שנשארו לי בצו בית המשפט לפני שאגיע בחזרה אל המקום
שהיה פעם ביתי והיום הייתי בו זר.
עליתי לאט במדרגות אל הדירה, הוצאתי את המפתחות מהכיס. כשהגעתי
לדלת עצרתי לרגע והקשבתי. שקט. ניגבתי את רגליי בשטיחון הקטן
ופתחתי את הדלת.
הסלון היה חשוך, למעט מנורה אחת שדלקה והאירה את הכורסה של
אמריקן קומפורט ואת היושבת בתוכה שנתנה בי מבט זועם.
עצרתי בכניסה. תמונות ריצדו בטלוויזיה שכוונה על שקט מוחלט.
"איפה היית?" היא חצי לחשה וחצי צעקה.
"הייתי בסדנה. את יודעת שבימי רביעי אני בסדנה." אמרתי
בעדינות.
"אני נראית לך מטומטמת? אני שואלת איפה היית אחרי הסדנה! הסדנה
נגמרה לפני שעה! איפה היית יא זבל!?" עכשיו היא כבר צעקה.
מהחדר השני נשמעו רעשים. הילדים נעו במיטה.
"החלטתי ללכת ברגל. היה ערב יפה. לא רציתי לבזבז כסף על
מונית." ניסיתי ללחוש.
עכשיו היא קמה על רגליה. מבטה הכניס בי את פחד האלוהים.
"אני נראית לך מטומטמת?" היא לחשה. "אני נראית לך מטומטמת?!"
עכשיו היא כבר צעקה. מחדר הילדים החלה לעלות יבבה. הקטן
התעורר.
"תראה מה עשית, אידיוט! עכשיו הוא התעורר בגללך! לך תרגיע
אותו!" היא המשיכה לצרוח.
ניגשתי אל החדר בחצי ריצה. גם הגדול כבר היה ער, הוא פשוט היה
גדול מספיק כדי לדעת שאסור לו שאימא תגלה את זה.
הרגעתי את הקטן בכמה מילים חמות על אזנו הקטנה עד שהוא נרדם.
"אבא," לחש לי הגדול, "ניסינו להיות בשקט בחדשות, אבל היא אמרה
שהנשימות של מתן מפריעות לה להתרכז."
לבי התכווץ למשמע מילותיו. הרמתי בעדינות את חולצתו של בני
הקטן. אפילו בחושך בלטו הסימנים הכחולים והשחורים על צלעותיו.
נישקתי את פניו הישנות.
"אתה יודע שצריך לשמור על מתן שיהיה בשקט בזמן החדשות. תשתדלו
לשחק בחדר שלכם, בסדר? חבל שאימא תתרגז סתם." לחשתי לו באוזן.
חיבקתי אותו ונשקתי על לחיו. הוא נשכב על המיטה והסתכל בי
בעודי יוצא מהחדר.
"אבא, אני אוהב אותך. אני יודע שאתה משתדל לא להרגיז אותה."
הוא לחש לי.
"הם ישנים." הודעתי לה בלחישה כשיצאתי בחזרה אל הסלון. היא
התבוננה אלי בסנטר קפוץ.
"בטח שהם ישנים. כי כשאתה בילית לך כמו מלך עם החברים האפסים
שלך, אני דאגתי להשכיב את שני המופרעים האלה לישון! אתה חושב
ששיחקתי פה באולינג כשלא היית? זה מה שאתה חושב? חתיכת אפס
מאופס!"
היא קמה על רגליה שוב והתקרבה אלי. התכווצתי אוטומטית במקום,
מחכה למכה, לבעיטה, לסטירה, שידעתי שעתידה להתעופף. במקום זאת,
היא תפסה אותי בסנטר והצמידה אותי אל הקיר בכוח. היא קירבה את
פניה לפניי עד שהרגשתי את הבל פיה על שפתיי. עיניה חדרו עמוק
לתוך עיני והיא לחשה לי כששפתיה קפוצות.
"אם אני אגלה שאתה משתרלל לך עם איזה מישהי שם, או שסיפרת
למישהו מה באמת קרה פה באותו ערב, אני נשבעת לך, נשבעת לך! דבר
ראשון אני הורגת לך את הילדים, דבר שני את הזונה שאתה מסתובב
איתה. אותך אני לא אהרוג. אני אפיל עליך הכול שוב, ואני אתן לך
לסבול פה עוד קצת. אתה מבין?"