[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנית דין
/
דיאטה

"כשכולם שואלים, אני אומרת                                  
      -
דיאטה
וזהו בעצם הכל
אולי יום אחד ימצאו אותי מתה
ואז כבר יפסיקו לשאול."




אמרת שאתה מרגיש כזה קטן. אז עכשיו אני זו שמרגישה כזו קטנה,
אני לא מצליחה ללכת.
אני מרגישה כאילו מישהו לחץ על החיים שלי REPEAT, או STOP או
משהו כזה, ואני לא מבינה איך אני עדיין תקועה באותו המקום
וחוזרת על אותן המחשבות שוב ושוב, כי את הדי.וי.די שלי בבית
ניתקתי כבר ממזמן.
אני בכלל לא יודעת מה אני רוצה ממך, או מעצמי. רק מרגישה חרא
עם זה שאני לא מסוגלת לתת לך להמשיך את החיים שלך בלעדי, למרות
שזה נראה שאתה עושה את זה יפה מאוד.
משהו לא נותן לי ללכת, וזה לא השברי-מאמץ. אני יודעת ומבינה
הכל, אבל משהו לא נותן לי להפנים, להפסיק כבר לאכול את הסרטים
האלה, כי כבר הבנתי שזה שאני לוקחת בצד דיאט-קולה, לא אומר
שהפופקורן לא משמין.
ואני כבר יודעת שאני חייבת דיאטה.

זה כמו לחזור לזירת הפשע, לעבור ליד הבית שלך ולקוות שאולי תצא
וניפגש במקרה כזה, שאולי משהו השתנה, והסיבה היחידה שאתה לא
מתקשר אלי היא שהבטחת לי שלא תחזיר אותי יותר.
אומרים שהזמן הוא התרופה הכי טובה, אבל אני כבר על סף נרקומנית
ממנו, וככל שהוא עובר אני רק מתקרבת יותר ויותר לפחד הכי גדול
שלי.
בורחת ממה שאני כל הזמן מנסה להשיג.
רודפת אחרי מה שכל החיים שאני בורחת ממנו, רק כדי שאני לעולם
לא אשכח מאיפה באתי.
חביבה רייך 1 פינת רחוב קרייתי.

אז התחלתי דיאטה, וזה טוב, אולי ככה אני אתחיל להפנים.
כותבת כדי לברוח
בורחת כדי לכתוב
שונאת לאהוב אותך
אוהבת לשנוא אותך
אבל כל זה כבר לא משנה, כי איך שלא יהיה- בסוף תמיד אני נפגעת
איכשהו. אם לא ממך אז מעצמי.
ואולי דווקא הדיאט-קולה בסוף תעשה את ההבדל.
תמיד דיברנו על כנות, לאורך כל הדרך. ואני טענתי שאתה לא מספיק
ישיר איתי, ובסוף מסתבר שזו הייתי אני- לאורך כל הדרך.
תמיד אמרת שבסוף יצא ממני משהו, שבאיזשהו שלב כל הכישרון שלי
יתפרץ. אין לך מושג כמה תרמת לזה.
ואני כבר יודעת מה תאמר לי עכשיו. שאני צריכה להלחם, ולא לוותר
לעצמי.
להלחם? עשיתי את זה עד עכשיו ומסתבר שטעיתי. שנלחמתי כל החיים
שלי על הדברים הלא נכונים.
בשביל להלחם על החיים צריך ללמוד להלחם, וזה בכלל לא קשור לזה
שעשיתי רובאי 05 בתור לוחמת.

ותמיד זה עבר, זה לעולם לא, ואפילו המזגן באוטו כבר לא יכול
להחזיר את הרוח שלי למפרשים.
גם ככה דפקתי את האוטו.
ודיברנו. ורציתי. ואהבנו. ובכיתי.
כי זו אני שאוהבת יותר מדי.

אני רוצה לוותר ולשכוח, אבל משהו לא נותן לי. משהו מחדיר בי את
התקווה הזו שיום אחד...
יום אחד אתה תבוא ותיתן לי שוקולד ביד, ותאמר לי שאני כבר לא
צריכה דיאטה.



"כן, קצת רזיתי, רואים? באמת?
טוב, היה משברון שעבר..."
(אפרת גוש)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"כשהאורות כבים
זה פחות מסוכן,
הנה אנחנו עכשיו
שעשעו אותנו,
מולאטי, לבקן,
יתוש, ליבידו.
הכחשה."

נירוונה, "מריח
כמו רוח נעורים"


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/08 6:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנית דין

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה