מבעד לערפילי הים ניתן היה לראות אותה שוקעת לאיטה וגם זה רק
בקושי רב ולרגעים אחדים היה נדמה כי כבתה כליל ואינה מתכוונת
לזרוח יותר.
למעשה לא היו אילו העננים שהסתירו אותה כי עם האובך והחול
שנישאו להם אי שם מגדות הנילוס
ובחרו לטשטש את הקיץ בטרם החל.
הוא נשען על גבעת כורכר קטנה והחל לגרד מצבורי אבק מקליפת מוחו
בנסיון כושל לדוג זכרון של ארוע דומה, אך נידמה שמימיו לא ראה
את השמש כל כך עיפה וליבו נעצב עליו.
מבעד לאופק המטושטש והדהוי יכל לשמוע את שברי חייו קוראים לו
,טרם ישקע השמש בפעם האחרונה, למצוא עבורם את אותו חוט זהב
שפעם שזר אותם לידי שלמות וכעת אינו בנמצא.
הוא הביט עוד קצת על האופק וניסה לדמין את מותו אך ללא הועיל
וכשפקח את עיניו רק אבק וחושך סבבו סביבו.
ולאן אלך עכשיו? שאל את עצמו ובעין עונה מצא עצמו בדרכו למקום
שבהעדר רגש בליבו קרא לו בית.
שם היא חיכתה לו זאת שאהב מתוך פשרה וחום גופה אפשר לו להמשיך
לנוע משך שנים של קפאון
למחרת בבוקר הוא יצא מהבית ולא התכוון לשוב עוד לעולם.