כואב לחשוב על זה שאותם צעירים אשר קיפחו נפשם יכלו לשבת על
ידנו בספסל הלימודים או לשבת על ידנו במטוס לטיול בחו"ל אחרי
צבא לאהוב ולהיות נאהבים להתחתן להקים משפחה, לחיות.
לחשוב על זה שאלה הם החברים הקרובים העמיתים לעבודה השכן
מלמעלה המוכר במכולת, האנשים הפשוטים שכוונתם היתה רק לחיות
לנשום אויר להריח את ריח החיים לחייך לצחוק לבכות לכאוב. אנחנו
עדיין חייבים לאותם אנשים את חיינו את כל מה שיצרנו כאן עם
השנים בזכותם בזכות זה שהם הקריבו את חייהם שלא ברצונם, למען
המשך קיומה של המדינה הקטנה והכל כך מיוחדת הזאת.
היום בערב יום הזיכרון אני פשוט מנסה להבין שכל שנה ושנה העצב
מתעצם ומתווספים עוד משפחות למשפחת השכול כאילו אין שום תקווה
לגבי העתיד כאילו אנחנו יודעים שכבר בשנה הבאה יתווספו עוד
עשרות משפחות למשפחה הענפה הזאת, חשוב לי להבין בשביל מה כל זה
ולאן זה ייקח אותנו אך אני חושב שלכל אחד יש תאוריה מעניינת על
הנושא, אני אישית חושב בפשטות אנחנו כאן כדי לחיות, לא כדי
להגן על המדינה ועל הערכים ועל הציונות ועל הדת וכו'... אנחנו
כאן כי נולדנו כאן ונחמד לנו כאן התאהבנו באנשים כאן ונרצה
להמשיך את שארית חיינו במדינה הזאת למרות כל הפיתויים מהארצות
המפותחות הלב נשאר בארץ בסה"כ אנחנו נלחמים על הרצון לחיות לא
יותר מזה רק בשביל לחיות.