לא קונה את הדקלום הזה שפצחת בו ביום ראשון האחרון. מראש אומר
שאני משלימה עם המצב ומוכנה לרדת למחתרת. לא תמצאיני עוד יוזמת
שום התקרבות - היוזמה מעתה - כולה שלך.
אבל - כמו תמיד אני נופלת קרבן בין המצב כפי שהוא, לבין הצורך
העז שלי להתיישר עם מה שאתה אומר. כך יצאתי ממך מואשמת, עם
הזנב בין הרגליים בתחושת נאשמת. אני המחבלת, אני השד הורס
המשפחות המאיים על השלמות וכו'.
ואז כשהתחלתי לחשוב, נזכרתי. כבר היינו בסרט הזה. הרי כבר נתת
לי את נאום ה"אסור אסור" ואני התקפלתי.
להפוך את האהבה שלי לפשע. אני שמעולם לא נגעתי בך למעט רפרוף
חד פעמי על כף ידך, כשעיני הכלות רואות אותך מסתחבק, מתחבק עם
כולן. לא חמודי, אין בכוחי לשאת אשמות עוד.
והלכתי הבייתה...
נזכרתי בחברות הנפלאה שלנו. בהבנות, בויכוחים הסוערים. זה היה
כמו מוסיקה או דואט מתואם. כן, אני אוהבת אותך וזו אשמתי
היחידה. האם על כך עלי להענש?
ואהבתי זו אינה אהבה של מפתה או חושק, אלא אהבה שדומה יותר
לאהבה בין קרובי משפחה שרוצים לעזור אחד לשני. כמו אח ואחות.
לא היתה גאה ממני לראות אותך בהצלחתך, להנות מהמוח הגאוני שלך
מהיכולת לשלוט במשימות כל כך רבות. התפקיד שבחרתי - לעמוד על
המשמר ולעשות הכל להצלחתך ולהגן עלייך מפני תוקפים. הנה אתה
מזכיר את האויבים הנסתרים שלך, אבל בהקשר של רינונים ולכלוכים
ומה יגידו על ה"רומן" בינינו.
נו באמת, איזה רומן?
האהבה שלי אליך, מקיפה וכוללת את סביבתך. בת זוגך, אביך,
ילדיך, כלבך... כל רצוני לראות אותך מאושר ומצליח. האושר שלי
הוא האושר שלך. לא רוצה שתפגע אף לו בקצה הציפורן של זרת
רגלך.
התחושות שלי, מזינות את השירים הנפלאים ביותר שכתבתי אי פעם.
השירים שגולשים מן הסיר המבעבע ומלא על גדותיו ונערמים
בארכיוני הזנוח.
כתבתי פעם, ש"יום אחד אתה תהיה צוק ובו אהיה מאובן יצוק..."
כתבתי ולא ידעתי עד כמה נבואתי תתגשם.

עכשיו לחלק הקשה.
אין לי יכולת להאשים אותך בדבר. אני משכנעת את עצמי, שאתה מקבל
"סיוע חוץ", ממישהו שלא מבין דבר ברגשות וקולט את ה"סיפור"
שלנו ככתבה עיתונאית. כאילו החלטת לעשות סדר - פנג שואי -
ביחסים, באותה דרך קרת רוח שעשית בהצבת הריהוט. כך גם, בערת את
הסימנים הקטנים שלי מן החדר והשולחן. מן עצת אחיתופל שקיבלת.

העובדות מראות ועם עובדות קשה להתווכח. שכשהיית זקוק לי, עמדתי
לצידך ואף סיכנתי עצמי לא מעט.
כשנפלתי באסוני והפכתי לצבה חסרת שריון, חשופה ורגישה, ציפיתי
- כמובן מאליו - שהידיד שלי - החבר הטוב ביותר - יבוא לעזרתי -
לנחם, לתת כתף. לא מעבר.
קרה ההפך. בחרת לעשות "תיקון", דוקא ביום הנפילה שלי. החלטת
לקרוע את כל החוטים. ירדת למחתרת, התעלמת, נאלמת וונעלמת.
אני שקועה ביגון כפול. איבדתי שניים מהדברים היקרים ביותר
בחיי. אני כואבת, נעלבת וחלשה.
היה שלום אהובי היקר. אני יוצאת מן המשחק בדיוק על פי הוראות
הבמאי שלך. תקבל אותי בדיוק כמו שביקשת - ג'לי קר וקפוא. רק דע
- על האש הבוערת בתוכי איני מוותרת. את התחושות המפעמות בי
אשמור כמו אש תמיד.


קטע מקרצף - נוקטורנו לחמש שנים של שירה ארכיונית