מנסה להסביר, לעצמי בעיקר, כבר יותר מ - 24 שעות, למה אני
נמשכת אליך, בכל סיבוב חיים, בכל עונה, מכל דירה בה אני שוכנת,
מכל תחנה בה אני עוצרת לרגע. השם שלך תמיד יהיה טעון משמעות,
תמיד יעלה בי חיוך ורעד, רעד ממש בתוך הלב. למה? לא יודעת.
אולי כי היית הראשון וכמעט היחיד עד עכשיו, שאהבתי. היחיד
שפרפרים אלימים התנגשו בדפנות הקיבה המתהפכת, בגללו.
אולי כי הייתי צעירה אז כל כך ואתה אפילו יותר. אולי כי זו
הייתה ההזדמנות לאהבת נעורים, ליציאה מהגולם. כמה תקוות עטפו
את הימים ההם וכמה מעט מהן נשאר. כלום.

התפשטתי כבר אל מול אחרים. אחרים נגעו ממש בעוד אתה ישבת מרוחק
ובטוח. אבל מהו חזה חשוף אל מול נפש עירומה? וככה הייתי מולך,
"כל כולי ולא כלום / מחוללת שקופה". מעולם לא הייתי כך עם אחר.

איש מעולם לא פגע בי כמו שפגעת אתה, צרב צלקת ארוכה לאורך הלב
הצעיר. איש מעולם לא חדר עמוק מספיק בשביל להכאיב, אחריך. לא
רבים ניסו. למען האמת, אף לא אחד. וגם אתה, היססת כל כך לפתוח
את הדלת, שכל השידולים שלי לא עזרו. קראה לך נימפה אחרת.

ובכיתי. בכיתי נורא. יושבת על מדרכה לוהטת, לידך, לחיים
רטובות. זה כאב כל כך. כאבתי עליי, כי ידעת אותי ולא רצית.
הכרת את הנפש המסוכסכת, את האצבעות הממוללות, את הכמיהה העזה,
את הסקרנות, ובחרת ללכת.

סלחתי לך על דברים רבים. אולי יותר מכל, על שלא אהבת אותי
בחזרה. ואני, את אהבת הבוסר פירקתי לרגבי אדמה ופוררתי בחודשי
החורף ההוא. את זכרונות החסד הקטנים. שיחות לילה, מבטים
מתנצלים, ההבנה שבלי מילים, פרפורי ההתחלה. שחררתי, באמת, כי
לא היה במה לתפוס, ואולי בגלל זה, בגלל אותו נבט ראשוני,
פוטנציאל הפריצה שמעולם לא התממש, אני מסרבת לוותר. שנינו
שונים עכשיו, בוגרים, ילדים גדולים ממש אבל אנחנו גם בדיוק
אותו הדבר. ואני אוהבת את זה כמו שאהבתי את זה אז.

אני יודעת ששומדבר לא יהיה, אם ארצה רק אני. לא. אני לא רוצה
לנסות בכוח, להתהלך עם שלטים מאירי עיניים שיצעקו לך
" ת  ר  א  ה !  !  ! ". בכל מילה שאני כותבת אני פותחת יותר
את החריץ שכבר הגליד ומזמינה אותך שוב פנימה. אבל הפעם אחרת.
אנחנו הרי כבר מכירים. אני יודעת. אני מכירה אותך. יש בך רבדי
אינסוף שעוד לא פגשתי אבל את הגרעין אני שומרת קרוב ללב כבר
שנים. יש דברים שאני לא טועה בהם. לא רבים אולי, אבל אתה אחד
מהם. נדמה לי...

הייתה בינינו אינטימיות. אינטימיות של רגש בלבד, של הסודות
הצפונים ביותר, הכאב שלא מדברים עליו. חלקנו אותו. את הספק
המשתק, את הפחד המכשיל, את הרצון שהבשיל, וקרס.

משהו בכל המעגל הזה מרגיש לי לא סגור, לא גמור. הרי לא ייתכן
שאני ואתה לא נתחבר כמו ששנינו יודעים. אתה רואה שאני מתעקשת,
שוב ושוב, צצה ומגיחה כמו מתוך ערפל מפתיע. אולי הספקת לשכוח,
או בכלל רצית שלא לזכור. מי יודע אילו פנים עולות לך יחד עם
פניי שלי ואני לא נותנת. אולי זו טעות?

ועכשיו, אחרי שנפגשנו שוב, אחרי החיוכים וההתרגשות העצבנית,
מסתכלת עליך מזמין קפה ומערבל פנימה את הסוכר באותה מבוכה
מוכרת.
חזרנו לאותה נקודה ממש, כאילו כל אותן שנים בהן היית פצע מדמם
בתוכי, שנים של התבגרות כואבת וערגה נואשת, אינן, כעשן שהתפזר
ונעלם. אני רוצה אותך כמו אז, נקי אך עם כל הבלבול שהוא כל כך
אתה, והיופי, המשיכה והאימה. אולי הפעם, אני שוב מקווה, זה
יקרה.
אולי הפעם, תראה.