פעם הייתה בה נשמה
סוערת וצחה, גווה התמיר
הגביה עוף, עת נלטשו
בה, חסרי מנוח
מבטי-יהלומים.

היית ממתין בשקט, מרוגש
ולו בכדי לקבל, מילה אחת
רמיזה קלה, כזו שנוגעת
כזו, שיכולת בה לגעת
היית עורג אליה זקור, ללא הגנות
לקבלת תחושה מלאה ושלמה
בחדירה, עד לקצה עומקיה
כל כך השתוקקת, להיות
נאהב,
לאהוב.

אחחח...

בהיפתחה אליך
העולם כולו עצר מלכת
הדופק הואץ בגוונים
החושים כאחד שעטו
עת נשלחה היד, בעדינות האור
נוגעת לא נוגעת במתאר גופה, בתוכה
כמהה לריחות שהביאה עמה
לעולם, אינה שובעת מגעה החם
מנסה שוב ושוב ושוב
האפשר ש -

אך...

זו שעומדת היום בחוץ
בגינה, מוקפת ירוק ופרחים
שמים תכולים מעליה
כולה פיוט ולבה בית חם

אינה ממתינה עוד
גם לא אתה

עולמה התהפך על-כורחה
נטושת כל רוחה
ויכולת הכלתה.

ככה זה,
עולם משתנה.

את המילה העוטה מגע ענוג
ונחתמת באודם שפתיים
את ריח קולה הנימוח
הנמשח בניחוח הגונג
את המעטפת בה לחלוחית, נעטפת
ומחלחלת אל לב כל סלע עירום

אותה מחליפה, חליפת אחותה הזונה
במיני, דמוית ציפורן חסרת בושה
נפשה, אחת מני רבות
ורבות הן האחיות

הודעת תשלום לשונה, בלשון המעטה
יבשה נשמטת, נובלת שורה
נשמתה אבקה, מבוילת כדבעי
מסופקת, באופן שוטף וחלקי
אך מגולחת למשעי.

בעולם הנאור
שאיבד את האור
נשארה נשמתה מאחור

תיבת הדואר מיוסרת תוגה
בלב היותה נותרה גלמודה
חלל בה מלא בתום העדנה
צרורה בה נשמה אבודה

בבקבוק.

מוקדש בחיוך מתרפק לטעם גן העדן של תיבת הדואר, כפי שבאה לידי
ביטוי בראי הימים. זו אשר שירתה את המין האנושי בנאמנות מפיחת
חיים.
 
13.05.2008