יום שלישי. לילה ללא שינה. בלי קפה, כי אין חלב במקרר, כמו
תמיד, שכחנו לקחת.

ארוחת בוקר לא קלה שהכנתי לקבוצת הילדים הקטנה, שהתנדבה בכיף
לעזור לי, למדריכה המתבגרת שלהם. הם - רואים אותי כגדולה.

תשע וחצי בבוקר, אחרי שטיפה של הרצפה, אני חוזרת לדירה הקטנה,
שמשמשת אותי כבית ברוב ימות השבוע.

גם שם אני שוטפת, מנקה, מסדרת את הזבל של החיים שלי בערימות
קטנות. שוטפת את הלכלוך, משפשפת חזק עם הסטוקטצ'. רק לשכוח
לרגע, כמה מזוהם לי עכשיו.

מדברת בגלוי על מה מפריע ומה קשה. חושפת רגשות, מתעמקת בדברים
שלא חשבתי שאתעמק.

באחת וחצי בצהריים הגיע הבוס. איש צבא לשעבר, מיליטריסט מצוי.
"אתם חסרי אחריות, עבודכם היא מתחת לכל ביקורת, אתם לא מגדילים
ראש", למרות שיצאנו לשנה, שכלל האוכלוסיה בישראל אפילו לא שמעה
על קיומה. אבל אנחנו עדיין כאלה גרועים, לטעמו. הכל יחסי, אתם
יודעים.

ואנחנו? בישלנו בשבילו, ניקינו אפילו את השירותים. רק שיתרשם.
אבל זה לא משנה את העובדה, שאנחנו כאלו גרועים.

וברגע שהלך, נקלעתי לעוד שיחה קשה, עם ההוא שמפריע לי להתפתח,
לעשות דברים בדרך שלי. להיות עצמאית. למרות שאלו הדברים בשבילם
הלכתי. והוא, בטון המתנשא שלו, "עושה הכל לטובתי, בכדי שיהיה
לי קל יותר לבצע את המשימה כראוי."

שבע וחצי בערב. חושך מצריים בדרום. זה חושך שלא מכירים במרכז
ובצפון.

קיבלתי הודעה מאמא:"חזרי אליי, יש חדשות"

-"כן אמא, מה חדש?"

-"בת דודה שלך ילדה בן..."

-"ואוו.." (התרגשות.. קצת מזוייפת)

-"וגם.. אורסולה נפטרה"

תמיד רציתי למות ביום שלישי. נולדתי ביום הזה וביום הזה ארצה
למות. אומרים שזהו יום טוב לחתונות, לפגישות עסקים, ללידה, וגם
למוות.

ביום שלישי, הוא נולד והיא נפטרה. מסרטן היא נפטרה.

אמרו שעישנה במקום לאכול. אמרו שהייתה הולכת לבריכה בקיבוץ, עם
שמן שיזוף בשתיים וחצי בצהריים, עם ביקיני וורוד. היה לה עור
שחום, והיא בכלל הייתה שוויצרית.

והוא? נולד. אשכנזי אסלי, כמו שאומרים. בטח יהיה בלונדיני עם
עיניים כחולות. אולי אפילו יהיה טייס, בקבע. כמו אבא שלו.

ואני?

עוד שוטפת בפרפקציוניסטיות את תלתלי האבק שנדבקו לי לדמעות.