שרה מניחה את כוס הקפה ולוקחת את ידי בידה. היא מראה לי איך
הפערים שבין האצבעות הם יד הפוכה. עכשיו ישנם דברים שצריכים
להישאל ספונטאנית אבל איני יודעת מהם. היא מקדימה ומודיעה כי
על מנת להסביר היא חייבת לשבת בגבה לשולחן ולעוות את קולה.

אני יושבת כאן לצדך, דמי זורם בחריצי מרצפות הרחוב, כל הדרך
מבית הקפה בבוגרשוב ועד צומת המלך ג'ורג'. אני משתדלת מדי פעם
לחייך אלייך במתיקות. מנסה להתחבב על עצמי. הקולות המוסדרים
שאת מוציאה, שבים להיות מילים בראשי, אך איני בטוחה שכך יש
לנהוג בהם.

אני רוצה שנדבר רק אמת ולא נוסיף עליה דבר, אבל הדברים כבר כה
אמיתיים בעצמם. כשאני מנסה לבחור בשבילך שקר טוב, גיליוטינות
קטנות קוטעות את רצפי מחשבותיי. אני משתדלת. בחיי. אבל זה כמו
מצמוץ לא-רצוני, שמאתחל את שקיעת העיניים, או עווית ברגל של
גוף המתנגד ליפול אל שינה. אני לא מסוגלת לתת למושא המבט שלי
להתייצב אל יחסים לא הפיכים עם סביבתו. איני יכולה להתקרב לאדם
עד הנקודה בה אינו עוד ניתן להמרה. כבר לא אכפת לי לכפות את
עצמי על הכל, אך איני זוכרת מהם שלבי התהליך של העדפת דבר מה
על פני דבר אחר. את דעותיי אני אוספת מבין מילים שמוטבעות על
השקיות והחפצים בבית הקפה. את מושאי רגשותיי אני בוחרת על פי
תאריך תפוגתם.

שערי בנפשך שאהיה מישהי. מה יהיה עליי אם לא ארצה לחזור הנה
שוב? אל המקום בו אנו נוטפות ברסיסים נוצצים על השולחן,
ונספגות אל מטלית יבשה בתיאום מושלם עם תנועת ידו של המלצר.
איני מסוגלת לוותר על התשוקה לאי-קיומי. ראי כיצד בכוחות
משותפים אנחנו עוטפות את בית הקפה בחללים החלולים של בטננו,
מתרוקנות עד אפס להדגשת צבעו הטבעי של הכסא. לא מדובר כאן
בהקרבה. רק כך אני מתעוררת לחיים שלא בהטלת מטבע. לא אכפת לי
שהעולם קורס לתוכך-לתוכי-וחזרה-החוצה. האם יהיה זה לא הגיוני
לומר שאני מוכנה למות למען החיים?

עכשיו הגיעה העת שאספר לך את המיתוס של איבוד הרגל. שמתי לב
מזמן שאת נועצת מבטים. את רגליי אני משאילה לאנשים שמקווים
שתופיע סיבה ללכת. את יודעת איך זה, עד כדי כך חשוב לי להתחבב
על עצמי. מלבד זה, אין בהן צורך רב עבור מי שחזה במקומות
פושטים מעצמם את מבטו, שנטמע בו המראה של העולם מן החוץ. במצב
דברים זה אני יכולה שלא לוותר על אף זווית בה הגוף עשוי להתרחש
עבור מבט. כל מבט. אני מספיקה להיות צעד לפני המחשבות שלי.
לפני הצעדים שלי. לפני ההתבגרות שלי. לפני החיים. במקום ללכת
במרחב אני רצה במקום. את מבינה? כדי שאדם ירצה ללכת עליו
להאמין כי גופו הוא שלו, שלם אצלו, כי הוא מכיר אותו טוב מכל
אדם אחר ומחזיק בבלעדיות על תנועתו, אך גופו מעולם לא היה שלם,
הוא מהבהב על פני נקודות נפרדות בקיום חסר גבולות, משתכפל
ומתפצל בזמן ובמרחב, אל תצלומים ישנים, אל זיכרונות במוחות
זרים, אל התעגלות חיוכו, אל עיניה החוששות של אמו, אל ספרי
מחזור, אל מבטי קנאה, אל קונדומים בפחים של נשים זרות. נסי
לחוש את זו המחשבה, אין כל גבול בין להיראות לבין להיות, בין
להילקח בחשבון לבין להתקיים.

בזמן שנותר אני קופצת במקום כמו מחוג של שעון כשנגמרת הסוללה.
אין לו מוטיבציה להשלמת התנועה המעגלית שהרי ממילא אין לה סוף
או התחלה, אבל הוא ממשיך לרטוט, מפרפר מעצמו את כל להט החיים
שעוד בוער בו עד הרגע האחרון. הבטן מתהפכת עבור משהו אחר שרוצה
להתהפך ואיני מוצאת אותו.

אני זוכרת במדויק תחושה מאוד מסוימת ואיני יודעת מהיכן נאספה.
אני מנסה להסביר לך, אבל לא המציאו עבורי את המילים. זהו הגוף
השוקע אל בור-ספה בחדר ההמתנה לרופא. זו הביצה הטובענית מסביב
לרגליי בשירותי הנשים. איני קושרת את הרעד המחריד הזה אל פני
אדם. אף איני זוכרת אותי. נסי לדמיין את שטפי הדם על עור שנצמד
שבועות אל פיה של משאבת ענק. את מצליחה להבין? מצד אחד ישנו
האופן המתמטי בו האיברים רוצים פתאום אל האדמה, מן הצד האחר
חשבי בו בזמן על מצוקתן של הרגליים הנעות לכל עבר ברפיון ולא
מוצאות להן שום התנגדות או אובייקט מלבדן. לבסוף, חברי אותם
יחד, ושערי בנפשך מצב בו המקום עצמו מטפס על גופך, ואת צונחת
אל פנים החפצים.

במקום ההוא אני על מיטת טיפולים בחדר ריק, אוויר ואור של יום
חודרים אל נקבי גופי. אני יודעת שתיכף חומר ההרדמה יפעל. לא
מצליחה להניע את הגוף לרצוני וגם לא מצליחה לעצור את עוויתות
המצוקה. אני יודעת שבעוד רגע אני אשכב כאן דוממת כספוג ופסוקת
קרביים, פעורה כולי לחסדי הסביבה. אני רואה בעיני רוחי את
העתיד לבוא: מלקחיים נוטפות ריר יצמחו מהקירות, והצל של המיטה
יתפצל לשיירות מרצחים, סמרטוטים סחוטים ברעל יתעופפו במרדף אחר
פה שלא הודק. יותר מכל, אהובתי, מפחיד אותי החור הגדול שמבעבע
באדמה מתחת ליסודות הבית, מסתתר בחסותו של כח הכבידה ושואב
כמגנט נשים בהרדמה מלאה.

אני רואה את מבטך, אך האמיני לי, אין כל סיבה לדאגה, נכון
לעכשיו נדמה כי הסכנה חלפה. הביטי כיצד החוט שהוא מתאר גופי
נוחת אל תוך המאפרה השחורה שבפינת השולחן. אני כל כולי בפנים.