קרה לכם פעם שפגשתם אדם שכשהוא נכנס לחדר, האנרגיות בו משתנות?
הנוכחות שלו כל-כך גדולה ושמחה שזה נכנס לכם אל תוך הלב לכל
חדרי החדרים שבו?
אני פגשתי מישהו בדיוק כזה.
הוא כבש אותי מהשיחה הראשונה שלנו.
היה קר בחוץ ובתוכי הכל רץ והשתולל, נהיה לי חם בפנים.
הוא מלא במחשבות ובסיפורים, כשישבנו שם ידעתי שהוא אחר, לא
רגיל, מעניין.
העיניים שלו כל-כך יפות, כאילו מזגו לתוכך דבש טהור, חמות,
עצובות ורואות דרכי.
כשהוא מסתכל עליי, אני מרגישה חשופה, כאילו פשטו מעליי את כל
שכבות העור, את כל החומות שלי.
פחדתי מזה, להרגיש ככה ליד אדם שאני בקושי מכירה והוא כבר יודע
עליי יותר ממה שהרגשתי שצריך.
אבל הבנתי שלא, זה לא מפחיד, הוא שומר עליי, ושומר את כל מה
שהוא רואה לעצמו.
במגע שלו אפשר להרגיש כל-כך הרבה דברים, גלי חום שעוברים בי,
צמרמורות שיורדות מקודקוד הראש עד לקצות האצבעות ומדליקות בי
אור, תקווה.
אני שוכבת במיטה שלי, מנסה להירדם ומריצה בראש את היום שחלף,
חושבת בעיקר עליו ,אני רוצה לבכות, לא כי רע, כי טוב, כי אני
ברת מזל.
אני לא צריכה להגיד הכל,הוא יודע, הוא מבין.
אני יושבת פה ומנסה לתאר אותו, זה מרגיש כלום לעומת מה שהוא.
אין לי מספיק מילים להעביר את מה שאני רוצה. אני מנסה. אולי
לתת קצה שאולי יצליח להעביר את הרגש שלי.
כשאני מצחיקה אותו אני מרגישה שעכשיו עשיתי משהו טוב, עכשיו
אלוהים יזכור לי את זה, כי הוא מיוחד, מיוחד כל-כך.
ולפעמים, כשאני יושבת שם מהצד ומסתכלת עליו אני יודעת פשוט שלא
קיימים בעולם שלנו אנשים כמוהו. מוזר לי להרגיש את התחושות
האלו, רגעי אושר קטנים גדולים שמאירים בי את החשק הזה לחייך
ולצחוק, סתם בלי סיבה, סתם כי אני מאושרת.
מילה גדולה שמתחלקת לאותם רגעים בלתי נשכחים איתו, בשבת בבוקר
במיטה, כשאנחנו מחובקים עירומים למחצה, מתלטפים ומחייכים, לא
רוצים לקום מהחלום הזה, לא רוצים לאבד את הקסם הזה באוויר,
מרגישים כאילו תפסנו את העולם כולו ועכשיו הוא נתון שם בתוך
כפות הידיים המשולבות שלנו מתחת לשמיכה כשמסביבם ריח של אהבה.
כשהוא רחוק ממני, אני חצויה. דבר אכזרי כשחוצים אותך, כמו סכין
שחותך הכל ולוקח איתו את החתיכה השנייה, החצי השני שלך איתו.
משאיר שני חדרים בלב שלך שדופקים כל-כך חזק, מתחננים אלייך
אלפי תחינות שתחזיר את הלב השלם שלך, כי מאותו הרגע הם שולחים
לכל תא בגוף שלך געגועים חזקים שמונעים מהתפקוד שלו להיות
"תקין". לא תעזור הסביבה, הבדיחות, הצחוק, בלעדיו אין שלם.
למה הזמן לא טס עד המפגש איתו ואז נעצר? למה קורה בדיוק ההפך?
את הביטוי "לא פייר" המציאו למצב הזה, לא פייר...
אני מתעוררת מוקדם רק בשביל שאני אוכל ללטף אותו עוד כמה דקות,
להסתכל עליו, שליו כל-כך, חולם, איך הגוף שלו נע בשקט, מידי
פעם, כל-כך יפה.
הוא הכי יפה כשהוא ערום. באותו רגע כשאני נוגעת בו, מעבירה את
היד על הגב והבטן, על הכתפיים, כל-כך נעים, ממכר. גוף שבנוי
לתלפיות.
הריח שלו משכר, מרגיש כמו עשרות וורדים אדומים בשיא פריחתם,
מעורר את חוש הריח לחיים חדשים של ניחוח מדהים.
עכשיו אני יודעת מה זה אושר. |