כפות רגליים יחפות
על במה נעולה, עצורה.
קסם בכיסים, חיוך כובש ספונסרים
התזמורת מוכנה.
אורות צהובים, אווירה אפלה
כנר עומד לבד בצד
טועה, ומתחיל מההתחלה.
אבודה בוכה בצד, צופה,
מחכה לסימן שלה, להתחלה.
פסיעה אחרי פסיעה,
מהססת לרגע, אבל ממשיכה
נעמדת מול מאות מסכות
מחייכת אל הכנר, הוא משיב בחזרה,
הדמעות מציפות וגועשות בתוכה.
גל שקט של כנרים יפים מושכים בקשת כאחד
ובצד, הכנר עומד לבד, מחייך בעיניים עצומות
מחכה לרגע שלו, כשתתחיל לשיר.
דממה.
מילים שזורות כשרשרת פנינים
כל פנינה כמוסה, כל הבאה אחריה סוד גם היא.
מילים מחביאות בתוכן סימני שאלה
ספק אהבה, ספק טרגדיה,
והוא משלים אותה כפי שהיא מעוררת אותו
ולפתע, האורות נכבים,
חושך מוחלט על במה הומת כנרים,
פאוזה דרמתית היו קוראים לזה
אבל ההצגה חייבת להימשך
לנגד אור נר קטן, מאיר אותה,
מרגש אותו, וממשיך, כמתוכנן.
היא פונה אליו, שרה אל תוך עיניו,
הוא מביט בה, במרחק נגיעה, מנגן לה
אוהב אותה, בסתר, אהבה כזאת -
שהיא לעולם לא תדע.
כל תו מיועד בשבילה, ומבחינתה,
כל החסרת פעימה, שייכת לו,
זה הקסם שבכיסים.
אין איש מלבדם
ואיש לא יודע את זה
וכמו לכלוכית, בחצות, חייבת להיעלם.
החיים חזקים מכל דבר אחר
יותר מאהבה, יותר מנשיקה,
ובתום הכפיים הסוערות, היא ניגשת אליו, קצרת נשימה
אוחזת בשקיקה את ידיו, ידי הפלא הללו,
כמעט בוכה, בעיקר צוחקת מהתרגשות,
שולחת נשיקה אל הלחי, הססנית, ספוגה בתשוקה,
נחטפת בחיפזון, לא מביטה לאחור, רק בו
עד שנעלם מעיניה, חשבה שלתמיד.
אולם הקונצרטים ריק, התרוקן בן רגע ברגע שהתזמורת חדלה,
הנר עדיין מרקד לעצמו, כמעט ודועך לחלוטין
והכנר הבודד ממשיך לנגן, את התווים ששזר לה,
עם דומעת זולגת או שתיים
הוא עוצם עיניים, משחזר בראשו את מגע השפתיים...
הקשת נופלת, הד גדול
הנר נכבה. |