אני יושבת באוטובוס מביטה מהחלון אל הנוף הנשקף אלינו מן
המדינה הקרה הזאת. כל-כך קר פה עכשיו והמילים של שולמית ענבר
מ"יד-ושם", "הם רצחו את העם היהודי פעמיים פעם אחת פיזית ופעם
אחת נפשית. והקור מחלחל לכל עצם בגופי. איזה מין שדים הם היו?
איך נוצר כזה רוע ? עיוורון? אני כבר לא מוצאת מילים לתאר את
הדבר הנוראי הזה. רצח עם.
הם ישבו שם ותכננו איך למחוק אותנו מעל פני האדמה, לא להשאיר
סימן ולו הקטן ביותר. הם עינו אותנו בגטאות, מחנות השמדה, וכל
ההמצאות האיומות הללו שלהם.
והעם היהודי המשיך לקיים חיים גם בין כל החומות, הרעב, העוני
והסבל. היו חיים שם בין חומות הגטו ומחנות ההשמדה.
הדילמות הנוראיות האלו שהם נאלצו להתמודד איתם...האם האמא
תחנוק את התינוק שלה על מנת שלא יבכה וכך תציל עוד כמה אנשים?
אני לא מאמינה עד לאיזה שפל הנאצים הארורים האלו הביאו אותם.
אני יושבת ליד החלון עטופה במעיל, עוד שכבה של סוודר, חולצה
וגופייה מתחת, כפפות, גטקס, עליהם מכנסיים חמים, צעיף, מגפיים,
שני זוגות גרביים, כובע צמר עבה,ועדיין קר. והם, חיו שם עם
שכבה אחת דקה של בד על גופם, בלי גרביים, נעליים מתפרקות וחיו.
הם ניהלו אורח חיים למרות כל הסבל הלא אנושי הזה.
בכל הדילמות האלו תמיד הייתה מונחת לפניהם השאלה "האם לבחור
בחיים", והם בחרו. הם בחרו בחיים.
בכל דילמה שעלתה הם בחרו גם אם זה בשביל חיים של אדם, משפחה,
חבר, הם בחרו בחיים.
הנה אני, חזרתי לפולין, במשלחת של בני נוער ממדינת ישראל
ומנציחה אתכם אחים.
עוברת בין הבתים שלכם, מחנות שהייתם, תחנות בדרך ומנציחה את
הזיכרון של החיים שלכם דרך החיים שלי.