זה בא והולך.
זה לא תמיד איתך, רק מעטים זוכים שזה תמיד יהיה איתם.
אבל אצלך זה בא והולך.
זה יכול לתקוף אותך ב-3 בלילה, כשאתה מנסה להרדם בכוח.
זה יכול לבוא אליך באמצע שיעור, או סתם כשאתה רוכב עם האופניים
לים. פעם זה אפילו קרה לך בזמן שהתקלחת.
ואתה חייב להוציא את זה החוצה. אתה חייב עכשיו דף ועט. לפעמים
אתה מסתפק בעיפרון. במקרים הכי גרועים, אתה משתמש במקלדת
ובתוכנה שמנסה להשלים בשבילך מילים שהחבר'ה במייקרוסופט באמת
חשבו שתרצה לדחוף לתוך הסיפור שלך.
לתוך הסיפור המושלם שלך, שרק לך יש מושג מה צריך להיות שם.
איזה משפט נכנס עכשיו, ואיזה אתה מוחק בלי שום חרטות.

והכי גרוע, כשאתה מאבד את זה באמצע. אתה כותב, חורט על הנייר,
מבזבז דיו בלי הפסקה, תולש דפים, כותב מאחורי פיתקאות...
ופתאום, בלי שתדע למה, זה נעלם.
אתה מתחיל...  אבל.  לא יודע איך לסיים את המשפט.
ואז...  אתה עוצר. קורא הכל מההתחלה. איך שזה בא והולך. וזה לא
תמיד איתך ובלה-בלה-בלה...  ואתה צריך את ההמשך. אתה יודע שזה
היה אצלך לפני כמה שניות. זה היה פה!
אתה מסתכל על המקלדת, עובר אות-אות, אולי אם תלחץ עכשיו על
ה-ק' אז המשפט יחזור.
אבל המשפט שלך לא מתחיל ב-ק'. הוא גם לא מתחיל ב-ב', או ב-כ'
(שיט, על ה-כ' ממש בנית) או אפילו לא ב-ת'.
אתה עוצר.
קם לרגע מהכיסא. אולי אתה צריך להשתין?  
די, נו.  מה יעזור עכשיו לשאול את עצמך שאלות מטומטמות.
אתה עוצר. אתה עצור. לכוד עכשיו בקטע בלי סוף. סוף שאתה ידעת
אותו לפני כמה דקות.
סוף שאתה חייב. אבל הוא לא פה. הוא הלך.
ואתה לא יודע מתי הוא יחזור. אתה לא יודע אם הוא יחזור בכלל.
אתה ניגש עכשיו למגירה שלך ומסתכל על סופים שמעולם לא נכתבו.
דפים מקומטים, שדאגת לסחוב איתך יום-אחרי-יום, בתקווה שאולי
הסוף יגיע אליך בדיוק כשתהיה באוטובוס, והוא לא הגיע.
פעם, אתה נזכר, גם ההתחלה לא הגיעה. חודשים. לא הייתה לך התחלה
אחת.
היית שבור. מתבונן בעטים ולא מרגיש כלום. הסתכלת על דפים של
קבלות ולא חשת עקיצה בלב שבמקום שיכתבו עליהן מילים מישהו
העדיף להדפיס עליהם כמה מספרים ושם של מלצר.

ואז, לילה אחד, התנשמת.
משפט אחד נעמד לך בתוך הראש.
עצמת את העיניים, טיפה חושש כי לא ידעת מה לעשות.
אבל המשפט המשיך לרקד לו שם בפנים. מוסיף אליו מילה ועוד מילה.
ועכשיו יש לך רעיון. ואתה מחייך קצת, כי זה מצחיק אותך. אבל
עוד לא יודע מה לעשות איתו.
ומשום מקום, הרעיון פתאום נעלם לו. מנפנף לך לשלום עם היד.
ואתה קופץ מהמיטה. משנן אותו פעם ועוד פעם, בזמן שבידיים
נרגשות אתה מדליק את המחשב.
אתה רושם אותו. בהתחלה את המשפט, המשפט ההוא שלא עזב אותך. ואז
אתה מוסיף עוד משפט. ואז אתה מוחק, ומחדד קצת. ואז יש לך קטע
שלם. ופתאום אתה קולט שקטע לבד לא מספיק. אז אתה עולה להתחלה,
וכותב פתיחה. זה זורם. אתה מקליד בלי להפסיק, בלי לחשוב, בלי
לתהות מאיפה זה בא בכלל.
אתה לא מרגיש שהשעה כבר אחת בלילה, אבל אתה ממשיך לכתוב עד שזה
נפסק.
עד שאתה כבר ריק. עד שאתה יודע שיותר טוב מזה אתה לא יכול לתת.
עד שאתה מרוצה.

וכשזה באמת טוב, כשאתה באמת יודע שזה טוב, אתה אפילו לא טורח
להסתכל על זה שוב.
מחר, אתה תפתח את המסמך ותעבור עליו ותחייך לעצמך. אבל עכשיו,
אתה יודע שזה זה. כי זה היה איתך. ואולי הוא יעלם, אבל הוא עוד
יחזור.
מתישהו, זה עוד יחזור.