המגע שרף את בשרי, חרך את עורקי, וחדר לנבכי נשמתי.
אך כשפקחתי את עיני הבחנתי שמעולם לא היה שום מגע, אלא צבר
אשליות כמו קבוצת עננים נודדת.
כאשר אני כותב שורות אלו, אני בוחן האם הפורקן מביא לי הקלה,
אך ניכר כי הוא שקול לסרט פורנו - פורקן קצר, אשר מחריף את
הבדידות ומעלה את סף הגירוי לשם הפקת תחושה.
אני רוצה אותן, אבל אני לא יכול, לקחו אותן כבר לפני, לכולן יש
את האחת ולי יש רק את עצמי.
אני חוכך בדעתי מה אעשה, אך בתווך הביטחון שלי בעצמי מתפוגג,
ואין לי בידי אלא סיפוקים זמניים.
"יהיה בסדר" הם אומרים, "בשביל בחור כמוך זאת לא בעיה, זוהי רק
תקופה זמנית, אתה תמצא את האחת שתפיג את בדידותך בקרוב." אך
אני חש כסומא שלא מסוגל לראות את האור שבקצה המנהרה.
האם בכלל יש שם אור, והאם אי פעם אוכל לראותו, או שמא אוסיף
לגשש בערפל אחרי אור שכלל אינו מוחשי.
אני כמה אל האור, אל האחת שתוציא אותי מכל זה, ותיתן לי את
ידה, ושיחד נוכל לגשש שנינו בערפל, ואז אוכל להרגיש את האור
צומח מתוך קרבי וממלא אותי מבפנים.
את - האחת, אייך? אני קורא לך מתוך האפלה, קחי את ידך, אך האם
כאשר תיקחי את ידי אוכל להרגיש בך, או שמא אדחה את מגעך בחרון
אף?
חדרי אליי, הראי לי כי זו את, כי את כאן נושמת לידי.
רוצה אני להרגיש אותך, לשאוף אותך לקרבי, על מנת שתשכני שם
בשלום, ותטהרי אותי מרעל הבדידות.