דמה לך חייל בשדה מוקשים
מנגב מצחו מזיעה מאובקת
דורך נשקו וגופו
שולח רגליו קדימה לסירוגין
ומקיש בהססנות על האדמה החרבה
שמא ימצא סימן למכשול הטורדני

החרדה ממחשבת ההיתקלות במוקש ברורה
אך באומלל מכרסמת גם ציפייה לא מובנת
המתנה לקרב ובא שמכווצת אף את המשולל שבשריריו
והסתירה הזו בין הבעתה לכמיהה יכולה לקנן בו שעות,
אם לא ימים ארוכים תחת שמש אדומה ומייגעת
תוך שכל צעד דורש השלמה מחדש עם מוות אפשרי
אולי עכשיו? בצעד הבא? מתישהו מחר?
ואוי ויי - בום - וזה נגמר

לכשנתרגעת, דמה לך גדוד שלם שמצא את דרכו לאותו שדה
אותה רוטינה סוחטת ומכלה יומם וליל
הגעתי למסקנה שחיי הם ישימון צחיח הטומן בחובו אנדרלמוסיות
מזדמנות וריקות מתוכן