אני מודה על הטעויות שנעשו,
על השתיקות שלי שרק הכבידו
ולא תרמו,
אני מודה כל כך שזה גורם לי
להרגיש מכאוב,
כנראה שידעתי שהסוף קרב.
אני מודע לרצונות,
אני מודע לכל המבטים,
כנראה ששכחתי את שמי,
כנראה שנשכחתי מכל מהותי,
כנראה וטעיתי, זה לא אני,
לא מתאים לי לשקר עבור
דברים שנרמסו תחת אבק אפור גדול.
אני רוצה לצייר לי עולם בגוונים
יפים, רקיע כחול ואינסוף כוכבים -
רמיזות לאיכות חיים ברורה יותר.
מקום בו אני רק אני, מקום אשר
מגשים את משאלתי להפוך
לבן אדם ללא רגשות.
אני מודע לדיבורים,
אני מודע לכל השקרים,
כנראה ששכחתי מאיפה באתי
ולאן אני הולך,
כנראה שנשכחתי במקום דלוח,
זנוח למרגלות עמק הציפייה,
מקום עם עודף נקיפות מצפון.
מן הסתם טעיתי לבסוף סתם שיקרתי, כנראה
שאני הומני, אשר מבין את הטרגדיה לה נקלעתי.
אני מודה זה יעבור, זאת תחילתו של יום.
כנראה שצדקתי לבסוף, שבניתי השערות
על המצב הקיים, המצב המיותם.
11/12/07 |
