[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







וויל בי בטר
/
חיי ללא בוני

ביום ההוא השמש זרחה והציפורים צייצו. זה היה עוד יום חורפי
שהרגיש כמו קיץ בעיר הבירה, ירושלים. התעוררתי במיטה לבד, מזיע
מחלום שכבר הספקתי לשכוח, מבטי נודד בחוסר מיקוד לעבר התמונה
שלה שבצד המיטה. הרגשת מחנק עולה בגרוני כשאני מתחיל להיזכר
בלילה הקודם. הפרידה בשדה התעופה, החיבוק האחרון, הנשיקה
האחרונה. טפיחת התמיכה של הוריה כשחזרתי בלעדיה למכונית, שרק
לפני שעה הביאה את שנינו למקום המקולל הזה. הרגשתי צביטה בלב
כשהיא פנתה לעלות על המטוס, צביטה בלב והרגשה עמומה של כאב
שעומד להגיע. בבוקר הכאב הזה הגיע והיא איתו חברים, הלב נפתח
והמבט היחיד בתמונה שלה רק מחזק אותו.
זה היה אחד הרגעים שאתה מבין באמת ובתמים שמה שהיה ביניכם הוא
לא עוד קשר, זאת לא רק אהבה, זה גם צורך. באותו הרגע חשבתי
שעולמי חרב עלי, בוני נלקחה ממני ללא כל התראה. היא קנתה את
כרטיס הטיסה כבר חודשיים קודם לכן ודיברנו על זה כמעט כל יום
מאז ועוד לפני כן.
אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע האמת. הרגע בו אתה עומד לבד
כשהעולם ממשיך כרגיל ורק אתה מבין שהלב שלך נקרע לשניים. חצי
אחד נשאר פה אתך בודד בארץ מולדתך והחצי השני מטייל במרחק של
אלפי קילומטרים בארץ נכר.

בשבוע הראשון שעבר מאז הטיסה כל מה שעשיתי היה לשכב במיטה או
לשבת ליד המחשב ולרחם על עצמי. לחכות, כמו מתבגרת באהבה
ראשונה, ליד הטלפון שהיא תתקשר או ליד המחשב לקבל תשובה שהיא
בחיים דרך המייל. אני הולך לשיעורים חצי זומבי כי נשארתי ער כל
הלילה לחכות לטלפון, היא הרי באזור זמן של 8 שעות מאחורי. מנסה
לתמוך ולעודד אותה לטייל וליהנות וכל מייל שאני שולח לה רק
מכיל את המילים "תחזרי", "מתגעגע", "את הורגת אותי", "בבקשה
אלוהים תעשה שהיא תחזור", "תחזרי או שאני חותך לי את הורידים"
ומיד אחרי זה אני מתנצל וכותב שלא התכוונתי אבל אף פעם אני לא
מוחק את מה שכתבתי. החלומות עליה רודפים את שנתי ומחשבות עליה
ביום מונעות ממני מלעשות דבר מלבד לשכב במיטה ולנסות לישון
עוד. שבוע אחד נגמר, רק עוד חמישים ושמונה עד שהיא תחזור.

הזמן עובר לאט בצורה מעצבנת, עושה לי את זה בכוונה כדי שהסבל
ימשך לנצח. אני מנתק את עצמי מהאנשים סביבי, השותף לדירה שלי
מתלונן כבר על הריח המעופש שעולה מהחדר שלי וממני. עושה מנוי
לחדר כושר כדי להסיח את דעתי והולך אליו פעם אחת כדי לשלם על
המנוי. עבודות שהמרצים נותנים לנו אני מבצע באמצע הלילה בין
חלום למציאות כשאני כבר לא יכול להבחין במה מהשניים אני נמצא
כרגע. השיער והזקן שלי כבר מלוכלכים ומלאי חרקים, אני מעביר יד
בשיער והיא נתקעת באמצע. אני תולש כמה שערות בניסיון לשחרר את
היד ולרגע אחד של כאב מסחרר אני מרגיש הקלה שלא חוויתי כבר
שבועות. ההקלה שבהסחת הדעת, ההקלה שבכאב.

סימנים כחולים מעטרים את גופי, אני משתדל לא לעשות לי סימנים
במקום גלוי פן יראו אותם. כשאני נכנס להתקלח גופי הערום נראה
צבוע בצבעי כחול, סגול, שחור ואדום. אני קובע לעצמי תור לרופא
למחר אבל מפסיד אותו. חיי אינם חיים אבל אף אחד לא מרגיש.
העבודות שלי השתפרו והחדר שלי נקי, אפילו הסתפרתי לפני כמה
ימים ואני מגיע מגולח לכל שיעור. השותף שלי לא בבית כשאני
משמיע את אותן הצעקות שעוזרות לי לשרוד. זעקות הכאב מההלקאה
העצמי, העינויים שאני מעביר את עצמי. הכאב הוא שעוזר לי לשרוד,
לשרוד ולא לחיות שכן חיי אינם חיים אלא חצי חיים וחצי ריקים
מקיום. הטלפונים והמכתבים שלה ממשיכים להגיע אך בתדירות הולכת
וקטנה, אני כבר לא מצפה להם כל-כך. פחות אמירות של אני אוהב
אותך או אני אוהבת אותך, יותר העברת פרטים ריקה מתחושה. אני
מצליח להימנע מתחנוני חזרה והיא מצליחה להישמע מאושרת. אני
מסיים כל שיחה עם הטחת אגרוף חזק ומכוון לקיר ומתחיל שוב את
הדימום מהיד. איני יכול להקליד או לכתוב יותר.

הרופא הפנה אותי לפסיכולוג והוא בתורו נתן לי כדורים. אני אמור
לקחת כדור פעמיים ביום והם אמורים להרגיע אותי. "נוגדי דיכאון"
הוא אמר לי שהם, מה אם נוגדי געגוע? יש לך כאלה? מה עם כרטיס
טיסה כדי לקבל את בוני שלי חזרה אלי? למה את זה אתה לא מציע
לי? לקח לו חמש דקות לאבחן אותי ועוד ארבעים דקות לבהות בי
כשאני שפכתי את לבי, מקווה לשווא שזה יעזור, ואחרי זה הוא עוד
לקח ממני חמש מאות שקל על הפגישה ואמר שהוא רוצה לראות אותי
שוב. הכדורים עוזרים לי לראות את העולם מטושטש יותר, הדברים
פחות ברורים ואני מקבל סחרחורות. הפסקתי לאכול ולשתות. אני
מקיא כל כדור שנייה אחרי שאני לוקח אותו. נשארו רק שבועיים עד
שבוני חוזרת. שבועיים עד שאני אקבל חזרה את החצי השני של הלב
שלי. היא שלחה לי מייל לפני חודש עם התאריך ומספר הטיסה. לא
דיברתי איתה מאז אבל אני יודע עד כמה הקשר שלנו חזק, בחלומות
אני מדבר איתה כל הזמן, מחבק אותה, מנשק אותה, עושה איתה אהבה
והכל טוב, עד שאני קם. הגוף שלי מחלים לאט מהפציעות שלו, יש לי
צלע שבורה ונקע בקרסול. כבר שבועיים שלא יצאתי מהבית, מתרגש
לקראת האפשרות של הפגישה המחודשת.

מחכה לבד בשדה התעופה, ההורים שלה לא ענו לי ומתחיל לחשוש
כשאני לא רואה אותם מחכים לה יחד איתי. על לוח הטיסות נרשם
שהטיסה שלה נחתה לפני חצי שעה ואני כבר מתחיל לקוות שלא פספסתי
אותה. אני צולע סביב אזור קבלת הפנים, שומר על מבט לכיוון דלת
היציאה כדי לא לפספס אותה. אני מרגיש חולשה ומדדה לאחד הספסלים
הפזורים מסביב לאזור קבלת הפנים. אנשים מביטים בי בדאגה, מלא
תחבושות, חיוור, צולע ומתנדנד כמו שיכור. בלעתי את כל הכדורים
שנשארו לי כדי להיות פיכח כשהיא חוזרת. הראייה שלי מטשטשת
והעולם סביבי נהיה לבן ובהיר, אני מרגיש רטט ברגל לפני שאני
שומע את צלצול הפלאפון. ללא הצלחה לזהות את המספר שמתקשר אני
עונה בקול הכי חזק שאני מצליח לשלוט בו ומייד מזהה את הקול של
בוני שלי בצד השני. "איפה את?" אני פולט דרך פה שאינו משתף
פעולה יותר. "אני מצטערת, חזרתי אתמול ואני..." הקול שלה נחלש
ורק אחרי כמה שניות אני מבין שזה לא הקול שלה שנחלש אלא הקול
של כולם, אני כבר לא שומע. אני מסתכל סביבי ורואה רק לבן
מוחלט. אני מנסה לצעוק אבל לא יודע אם בכלל צעקתי או לא. אני
מנסה לזוז ולא מצליח, גופי הפסיק לשמוע לקולי ואני מרגיש איך
אני נופל מהמקום בו ישבתי ואין ביכולתי לעשות שום דבר כדי
למנוע זאת. אני נופל.

בצעקה רועשת, נוטף זיעה אני מתעורר במיטה שלי לבד. אני נזכר
בכאב מהפרידה מבוני אתמול בשדה התעופה. התמונה שלה ליד המיטה
שלי מעוררת בי שוב תחושת מחנק, אני מבין ששוב חזרתי לישון אחרי
שהשעון המעורר צפצף. אני מסתכל על השעון ורואה שכבר מאוחר מדי
בשביל להגיע לשיעור אז אני נשאר במיטה ומנסה לשחזר את החלום.
לאחר כחצי שעה אני קם וניגש למחשב, שום מייל לא הגיע. אני פותח
הודעה חדשה וכותב לה מכתב, אומר לה כמה שאני אוהב אותה ומתגעגע
אליה ללא כל אזכור לחלום וללא שום בקשה או רמיזה שתחזור ארצה.
אני חבר תומך, כשבוני רוצה לטוס לטייל, אני אחכה לה. אני שולח
את המייל, שוטף את עצמי במקלחת, אוכל ויוצא החוצה להיפגש עם
כמה חברים.

בלילה כשאני הולך לישון, אני מתעורר בבית חולים. חלש תשוש וללא
בוני, מתפלל לאלוהים שאני חולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה - מבט
אל נפש האדם דרך
נחיריו הפעורים
של ברנש באדום.

-מילון אבן
שושן, ברצינות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/11/08 6:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
וויל בי בטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה