ניתור חזק, הרגליים לרגע באוויר, נשימה אחרונה. הידיים, אחריהם
הראש, הגוף, הרגליים. זהו, כולך בפנים. בתוך המים הללו. צוללת
פנימה, צוללת בלי שום כוונה לצאת, בלי שום כוונה לחזור. צוללת
ומקווה למחשבות אחרונות צלולות יותר מאלו שהיו לך כשרגלייך
נגעו בקרקע מוצקה.
צוללת עמוק יותר, נשאבת פנימה, בחזרה למקום ממנו התחלת. בחזרה
לבדידות האפורה, בחזרה למציאות הקרה. בחזרה למקום חסר בקרה. שם
היית לבד תמיד, לשם איש לא הגיע. איש לא ראה את המקום הנטוש,
את ליבך לא פתחת לאיש. אף אחד לא הגיע עמוק כל כך. לא נתת לאף
אחד להתקרב מספיק. ואז את קוראת את השורות שנועדו לך.
"...אולם החיים שלך לימדו אותך אחרת, לא לבטוח, לא להתמסר, לא
להאמין, תמיד על המשמר. כל יד שמוגשת כליטוף בסוף תפגע
כסטירה..."
חוזרת וקוראת את אותן המילים. הרי זאת באמת הייתה תורתך, אז
איך זה ששוב נפגעת? איך קרה שהאמנת, שנתת לו להתקרב כל כך כדי
שיצליח לפגוע?
גם הוא היה מאלה שהבטיחו "להציל אותך מעצמך". אף פעם לא היית
זקוקה להצלה. היית זקוקה לכתף חזקה מספיק כדי שתוכלי להשען
עלייה בימים הרעים. אף פעם לא ביקשת ליטול ממך את העול, להקל
על כאבך. והנה נשארת שוב לבד בדרכך.
מתכרבלת במיטה הקרה, לבד. עוצמת עיניים חזק, אך זה לא עוזר.
החיבוק שאת כל כך צריכה לא מגיע. הוא עכשיו רחוק, עם מישהי
אחרת. מעניין כמה מהר פרחת לו מהראש. מעניין אם אהב אותך פעם
בכלל. למה רצה לפגוע בך כל כך? מרגישה כמו ציפור פצועה, כל כך
רוצה לעוף כבר מהמקום הזה, ובמקום זה גוררת בכאב את כנפה
השבורה. נועדת להיות לבד, עכשיו זה ברור יותר מאי פעם. אבל קשה
כל כך לחזור לבדידות אחרי שהייתם שניים. קשה לחזור למציאות
אחרי מילים יפות. כואב להודות שוב בטעות, ולפתוח עיניים
דומעות. קשה לנגב דמעות שירדו עוד לא פעם. קשה להרדם, וגם חסר
טעם. הרי ממילא בסוף תצטרכי להתעורר. אז למה להמשיך לחפש מישהו
אחר? אם בסוף תצטרכי לבד, לעבור את הדרך. הוא סתם יפריע, יהיה
חסר ערך.
אז אולי פעם עוד תלמדי לבטוח באנשים. אבל זה לא יקרה היום.
אולי פעם כשיגידו לך שאוהבים, את תדעי שזאת האמת ותחזירי
באהבה. ובינתיים, עד אז, לבדך, בודדה.