טוב.
טוב לי.
ואז, אז זה משתלט.
הפחד הזה, לאבד.
למה את לא מצליחה להתרכז באושר?
למה את מתעקשת לתת לפחדים להשתלט עלייך?
לכבוש אותך, להחליט בשבילך?
את כועסת עליו, לפני שהוא בגלל הספיק לפגוע, רק כי את פוחדת
שהוא יפגע.
אבל טוב לך.
טוב לך.
זה מחזיק רק כמה שעות, החיוך הזה שמשתלט לי על הפנים.
מקסימום חצי- יום, ואז מתחיל להתפשט הרעל.
הוא מתחיל לפלוש מהבטן התחתונה, אל הרגליים, לבטן, לידיים,
ללב.
אל תתני לו להגיע ללב!
כי כשהוא נכנס, כבר אי אפשר להוציא אותו.
אבל העבר שלו.
העבר שלו מפריע לי.
והעובדה שטוב לי, לא משנה את זה.
מפריע לי.
את יודעת מה הבעיה שלך?
את דנה אותו למוות לפני שהוא ביצע את הפשע!
את שופטת אותו על עברו שלו, עבר שלא נוגע בך, לא פוגע בך.
מאוחר מידי, כבר נפגעתי.
אני לא מוכנה לתת לו הזדמנות לפגוע גם בי.
ראיתי איך היא הסתכלה עליו, היא עדיין מעוניינת.
את לא סומכת עליו?
שתומך בך, שעוזר לך.
שאוהב, מחבק, מנשק.
את לא יכולה, פעם אחת בחיים לתת לעצמך להיות מאושרת?
אני רוצה. אבל לא מסוגלת.
אני פוחדת.