[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סשה סמיט
/
שנה של עיוורון

היום
התעוררתי, ויושבת לי במיטה. רוצה למחוק את הזיכרון שלי. חלמתי
עלייך, חלמתי שטוב לנו, שאנחנו עדיין ביחד. חלמתי שלא קרה דבר.
וכל דבר קטן בחלום שלי, עוקץ את הלב כאילו עוד לא נשבר. כאילו
הפרידה לא קרתה לי. כאילו צפיתי בה מין הצד. והם אומרים לי
להפסיק, אומרים שאני מזיקה לעצמי. ואני רק מעבירה את האצבע על
המקום בו פעם הייתה הטבעת, בשתיקה.

לפני שבוע
עומדת שם ובשקט אומרת, נפרדנו. מספרת הכל כאילו לא אותי זרקת.
כאילו זו הייתה פרידה של זוג בטלויזיה. "כן הכל היה בסדר, הוא
התרחק בזמן האחרון. לא, לא רבנו...". והן מתפלאות איך אני כל
כך רגועה, כאילו לא אכפת לי.

לפני שנה
הבאת לי וורד לאחד הדייטים הראשונים שלנו. אבל בהתחלה הכל היה
מוזר. כשדיברתי איתך בטלפון היית אדם כל כך אגואיסטי ומגעיל,
שלפעמים אני תוהה איך הצלחתי להתאהב ככה. אבל ההצלה שלי הייתה
כשראיתי אותך פנים מול פנים, והיית הילד הקטנטן שלי.

אני זוכרת שבאתי לשם לפגוש את החברים שלך, והייתי לחוצה. חייכת
אליי, והחזקת לי את היד. היינו הולכים מחובקים עד הבית שלך ולא
יוצאים מהמיטה כל הסופש.

לפני חודש
אני שוכבת ערה במיטה, ואתה אף פעם לא בא לישון איתי לפני 3
בלילה. ואני מתחילה לחשוב שאולי אני פשוט מפונקת וישנה כל
הזמן. אולי בגלל זה אתה גם מתרחק ממני ושותק כל כך הרבה...

לפני יומיים
התקשרתי. אתה בשיחה אחרת ואני שומעת רק את הצפצוף המעצבן של
הטלפון. אחרי שאמרת שאתה רוצה להיות קצת לבד בהודעה ההיא, אתה
בטח לא רוצה לשמוע ממני יותר. גם אין לי סיבה להתקשר, הרי את
כל הדברים שלי כבר לקחתי.
השיחה הברוטלית הזאת כמובן לא נגמרה טוב. אנשים לא יכולים
להשאר ידידים אחרי מערכת יחסים. אני לא מאמינה בזה, זה לא עובד
ככה. ושוב עולה מולי אדם מגעיל, ברוטלי, אגואיסטי, ממש כמו אז
בהתחלה. ואני רק תוהה לעצמי כמה עוד אוכל להמשיך לפגוע בעצמי,
איך יכולתי להתאהב בך?

היום
צריכה להכאיב לעצמי על ידי שיחה איתך. צריכה להכאיב לך על ידי
נוכחותי. צריכה לדעת שהרגשת אליי משהו פעם. לא מאמינה שהייתי
כל כך מטומטמת שנה שלמה, ואתה מכחיש הכל כמובן. עדיין צריך
להיות לבד, עדיין לא יודע מה קורה איתך. "אני לא הולך לאכול
ממך את החרא הזה...". אני משערת שהצלחתי להכאיב. אולי הגיע
הזמן לחזור לעצמי. אולי הגיע הזמן לפתוח עיניים למה שהייתי כל
כך עיוורת אליו. אולי הגיע הזמן להפסיק להשלות את עצמי.

למה בחלומות הכל כל כך יפה ומתוק? למה המציאות צריכה להכאיב?
למה אני לא יכולה להתעורר ולגלות שהכל היה חלום רע, שלא הכרתי
אותך אף פעם, שלא הייתי כל כך עיוורת אף פעם בחיי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבילויים הקימו
את אלנבי 58.




האנציקלופדיה
בליטניקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/11/08 13:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סשה סמיט

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה