הנה היא שם, הילדה ההיא של פעם,
שוכבת שם במיטה שלה בקיץ,
עם בגדים של בית
וחושבת איך להשלים אותו.
איך למלא את עצמה.
והדמעות של מזמן,
תקועות לה בגרון,
מתחרות עם כאב הראש.
והשפתיים יבשות,
מעוקלות כלפיי מטה.
ובפה,
טעם מר של עייפות.
אף פעם הוא לא ביקש לבד
היא חושבת.
אז עכשיו זה הסוף.
עכשיו הוא ינטוש אותך לבדך,
שתסתדרי לך עם הסיבוכים שלך.
הוא לא צריך שתפתרי לו את שלו.
עדיף לו בלעדייך,
עדיף לו בלעדייך.
לך עדיף איתו,
כי אחרת את לא נושמת.
מי יאמין בך?
מי יבטח בך?
מי ידאג שהחיוך לא יהיה צבוע?
את תישארי לבד עם כל החלומות שלך,
עם כל העצב שלך והדמעות.
את תטבעי בהן כמו פעם.
רק שהפעם את תזעקי כלכך חזק
אבל אף אחד לא ישים לב.
לאף אחד לא יהיה אכפת.
תהיי לבד.
כשזה יקרה,
הוא בטח ילך למלא את הריק
הנעים שהשארת לו,
בבחורות אחרות.
יפות יותר. גדולות יותר.
קלילות יותר.
בחורות כאלה שלא בוכות,
ולא מציקות לו עם העניינים שלו,
נותנות לו גם שקט כשצריך.
בחורות קלות... לא כמוך.
ואת,
במקום למלא את הריק שלקחת לך,
את רק תרחיבי את החור שנפער בך,
עד שתיפלי בתוכו.
ככל שהחור יתרחב, כך מידת הבגדים שלך תקטן.
כמו הנשימות שלך.
לא תוכלי לנשום לבד,
לא תוכלי לחיות בלעדיו.
לפעמים זה מוזר,שאת אוהבת עד כלות הנשמה,
והוא, רק רוצה קצת שקט. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.