למה כוכבים מאירים ברקיע?
למה אין הרקיע חשוך?
למה שעתי לא באה והגיעה
והצילה ליבי החרוך?

שושניי בצמדים יפרחו בגינה,
אך אני שם אבל לאיטי.
גם יופיים לא יסיר מעיני הדמעה,
כי את אינך איתי.

משב רוח לילי את עורך ילטף;
את עורי ימלא חברבורות.
אז יקרא העורב, קולו דמוי מאנפף
ויקרע ריאותיי השבורות.

הפסנתר בביתי כבר איבד כל צליליו,
וגרוני אך קשה כפלדה;
אך שיר ערש ירינו עצי הלולב,
שיר ערש לך - ילדה.

את עוד ישנה, וליבי עודנו ער,
ומתייסר באלף תהיות!
את עוד תחלמי לך על מישהו אחר,
ואני - איתך להיות...

אולי אסבול בתהיות, אך אם את תשמחי
ותעלזי גם לכל הימים,
אאחל עתה לך בדמעה ונהי
ליל מנוחה תמים.

   שורה שנייה, בית שני:  אבל - גוף ראשון, עתיד, לפי שורש
נ.ב.ל

לשיר הנ"ל יש לחן, אולם אני לא מאמין שאקרא לזה פזמון; זה לא
משהו שהייתי מכניס לרדיו...