אנחנו מלבישים אותם בתחפושות של קאובוי או פיה
מניחים בגנים או בבתי הספר והולכים לעבודה.
הם מחכים. בכל מקום אפשר למצוא אותם -
בתחנות אוטובוס, על כיסא בכיתה, על ספסל בהפסקה,
הולכים בשדרה ידם נטויה ביד אמם -
רוב הזמן הם נבוכים.

כשהם נבוכים את מבוכתנו, אנחנו מלטפים את ראשם
(בעצם את ראשינו). לרגע הכל עומד
ונדמה שהנחמה תוכל כך, אבל מהר מדי נוחת הרגע הבא -
קריאה סתומה לטלפון והיסח.

לפעמים בשבתות אנחנו לוקחים חכות ארוכות ויוצאים לדוג בפארק.
אנחנו נושאים את החכות על הכתפיים הצרות
וזה לא כובד המשא, כי אם חוסר שיווי המשקל, המכביד כל כך.
אחרי שפורקים את הציוד ממשיכה תחושת הפנטום
לבקש ציר אחיזה על כתפינו. כוח-הכבידה, גם זה.

קורה והילד או אביו תופסים דג קטן
בהלה והתרצות משמשים אז בערבוביה
כמו בפורים, פה קרוע של ילד מתחפש
לפה קרוע של אב מתחפש
לפה קרוע של דג.

אפשר למצוא אותם בכל מקום.
ילדים נמוכים וצנומים עומדים על דשא רך
בבגדים גדולים ממידותיהם,
נושאים בלבם תפילה שדג קטן יעצום עיניו.
ומחכים.