את הרגע הזה הקדימו כמה ימים רוויי מחשבות, אך לא רק זאת כי אם
גם בוקר רווי מעשים: הכנתי עוגת גבינה עם פירות יער, בראוניז
גבינה ושוקולד ומאפינס שוקולד-קפה (כי לא ידעתי מה יתחשק לי
עוד מעט). ניקיתי את הבית, ערכתי שולחן עם מפה לבנה, בקבוק יין
לבן (כי זה מתאים לחג) ובקבוק יין אדום (כי אני יותר אוהבת),
זוג נרות לבנים, צלחת להעמיס עליה עוגות לרוב ואגרטל המארח
שושנים צחורות.
התקלחתי, מרחתי עצמי בקרם סחלבים, התלבשתי לבן, הענקתי תשומת
לב ראויה לתלתלים שלי, התאפרתי, שמתי על ראשי את הכתר שזור
החרציות שהזמנתי מאמי כבר לפני יומיים (כמו בילדותי), דיברתי
עם עצמי קצת מול המראה והנה אני.
כל עליי לבנים צחורים, מלוחלחים - רעננים, גבעולי אצילי וזקוף
אך גמיש - זז מעט עם הרוח, ירוק מאוד ושורשיי רוקדים תחת אדמתם
(ואולי טוב שאינך כאן, משום שריח האבקנים חזק ונישא עם הרוח
ויכול היה לגרום לך לעיטושים רבים).
על אף הלובן הרב המציאות כאן כלל אינה אנמית, היא שופעת צבעים,
חיות והיא בשרית למדי.
הנה אני, התיישבתי לכתוב, להתחיל בחגיגה.