לא רוצה להיכנס לחדר שינה שלי, עשינו אהבה שם.  

הקופסה עם השוקולדים הכשרים לפסח שהוא הביא לי עדיין שם.
זה הדבר היחיד נראה לי שקשור אליו שעוד לא הוצאתי מהחדר.
אבל גם אם אוציא אותה ולא יישאר שום חפץ יישאר הזיכרון.
זה מדהים איך עליתי על היצירתיות שלי בהעלאת זיכרונות.
להרגיש חוויות שעברתי כשאני רק עומדת באותו מקום.
רוצה להימנע מלהיכנס למקלחת, שם לא עזבתי אותו עד שהתרחץ.
צחקקנו כל הזמן אם בסוף נתקלח ביחד.
כשאני מתעוררת משהו בי מחכה להפנות מבט ולראות אותו מציץ בי,
או להריח אותו ולהרגיש את גופו שוכב מעליי ומלטף לי את הגב,
ומעיר אותי בצורה הכי, אני אעז לכתוב,  ארוטית שהעירו אותי אי
פעם.

אני יודעת שאלו הדברים שאחשוב עליהם היום כשאלך לישון במיטה
שלי, שהייתה המיטה שלנו בחמישה חודשים האחרונים. לא ישנתי בה
כבר כמעט יומיים. ישנתי אצל ענבר ואצל מיכל. לא רציתי.
למה אני מענה את עצמי בזיכרונות?
אני רוצה להגיד לו שאני מודה לו.
מודה לו על זה שקיים את ההבטחה שלו תחת הנסיבות הכי חרא שיש.
להעז להבטיח למישהי לא לפגוע בה  והנה, לדעת שאתה עומד להיפרד
ממנה וליצור את הפגיעה הזאת. אך הוא היה מספיק אמיץ כדי לפנות
את הזמן להחליט כי הוא יודע שיש ביכולתו לפגוע בי יותר.
יכולנו ליהנות בקטנה עוד חודש חודשיים אבל אז הייתי נפגעת
יותר. הוא צודק.

כשנפרדתי ממך בפעם האחרונה חיבקת אותי
אמרת שיהיה בסדר "אני מבטיח".
האמנתי לך למרות שלרוב הדעות לא הייתי צריכה, כי נפרדת ממני
כרגע.
אני עדיין סומכת עליך. אוהבת אותך. מכבדת אותך. רוצה להיות שם
בשבילך.

לצערי אני לא פנויה לזה.
הנפש שלי צריכה לפנות עצמה להתאוששות, להפנים כמה טוב היה לה
עד עכשיו אך כרגע היא צריכה להיפרד מהנפש שלך, להתנתק ממנה.
אולי הן עוד ייפגשו יום אחד, אך זה לא יהיה איחוד. זה יהיה
אחרת.
אני חושבת עליך ויש לי אוטומטית מחנק בגרון.
הדמעות שלי לא מפסיקות כבר כמה ימים.
אבל כל כמה זמן מתעוררת בי תחושה של התרוממות.
של איזה מזל שחוויתי את הקשר הזה איתו.
אני לא חושבת שנהניתי מאהבה ככה מתישהו. אהבתי אותו ואני גאה
על זה.

יהיה לי קשה לעבור בכל המקומות האלה שהייתי בהם איתו. מה שהכי
כואב שזה לא מקומות שנמצאים אצלי ברשימה שתכין אותי מראש לזה.
זה מכה בי בשנייה כשאני נוכחת בהם, כי הוא לא שם, הוא חסר לי.
אני מסתכלת במראה ורואה את הנעם שהוא התחיל איתה.
מסתכלת בעיניים ונזכרת כמה אהב להביט בי שעות.

יש בי מן חור ענק למרות כל ההבנה הזו.
יש חור שנוצר בי. חור שדורש חזרה את כל מה שעשה לו טוב. חור
שמחכה שיחזרו למלא אותו שוב. החור הזה זועם, כועס, ילדותי
ואגואיסט, ובצדק, כי זה חלק ממני והייתי רוצה שיהיה חזק ככה,
כמו כל הצדדים האחרים שבי.
אני מחייכת עכשיו, כי אני מבינה כמה אהבה יש לי אליו. אני גאה
בי לא יודעת למה.
גאה שהצלחתי להיות איתו בקשר, שמה שיכלתי לעשות לו טוב, עשיתי.

איך הוא חייך אחרי שאמר כמה מדהימה את כמה טוב לי איתך.

המחשב נכבה כבר פעמיים אחרי שכתבתי כמה אני מעריכה את מה שהוא
נתן לי.
זר הפרחים, העגילים, השוקולדים... אלו דברים מינוריים,
שהערכתי.
יותר מכך...
לא אשווה את המבט שלו את המגע שלו את הליטוף שלו לשום דבר.
ההרגשה  שנתן לי מילאה אותי בטוב בלתי פוסק.
כששכבנו בפעמים הראשונות חיבק אותי כ"כ חזק ולחש לי בנימה
שנשמעה לי כצעקה והבטחה אדירה - אני איתך.
אני שמחה שהייתי איתו, שאהבתי אותו, שהכרתי אותו.
אני תוהה לעצמי כיצד יראה העתיד.  
מתי אוכל להתקשר ולומר שתמיד אוהב אותך.

יש לו נפש כה אדירה - יהיה לו טוב, כי מגיע לו.
כעת קשה לי לא לדעת מה איתו.  
אני לא שלו יותר והוא לא שלי. אין לי זכות לשאול אותו לדרוש
לדעת.
אני מחייכת עכשיו, חושבת כמה היה לי טוב.
אי אפשר לסכם הכל בכמה מילים. אני חושבת שיהיה לי חרא עכשיו,
אבל זה זמני, כמו שהוא אמר.

מתי אוכל לחבק אותך ולומר כמה אני אוהבת... ומודה.
הוא גרם לי לחזור לכתוב שוב.