סוזן תכתוב 1000 שירי אהבה לפחות,
לכל גבר שאותו אהבה, והיא יודעת שאהבתה נמשכת בדיוק עד
השקיעה.

סוזן לא מוצאת פגמים כשהיא מסתכלת במראה, אלא רק זוויות לא
טובות של האור. ולסוזן לא אכפת ממשקל, או מבגדים, היא יכולה
להסתובב כל היום עירומה, בביתה ליד הנהר, בו היא צופה בעלים
שנושרים מעץ האקליפטוס הגבוה, שנדמה שהיה שם תמיד.

סוזן לא מציאותית, אבל מצד שני, מי קובע מה מציאותי? היא מוצאת
הנאות בדברים הקטנים בחיים, כמו לשבת מול השמש, או להריח מעיל
ישן מעליית הגג. להפריח בועות סבון באמצע היום. היא לא מקובעת
והרסנית.

לסוזן המשוגעת אין כל היגיון, היא יכולה לטפס על הר רק למען
הטיפוס, לבכות רק כדי לקבל טעם מלוח בפה, לשכב עם גברים בשביל
הריגוש של הסיגריה שאחרי. היא יכולה לשתוק לשם השתיקה.

כשסוזן מדברת, אין לה מעצור, כי אין השלכות לדברים. כשהיא
נכנסת לחדר, למרבה הקלישאה, הוא מואר. וכשהיא מדברת היא יודעת
שהעולם כולו לרגליה. היא לובשת צבעים, מגוון צבעים, ומתאפרת
בגסות, ועדיין, היא מיוחדת כל כך, מגרה ומושכת. לסוזן לא אכפת
לקלל, לדבר בפתיחות, כי כל השאר בדיוק כמותה, רק מתחסדים יותר.
לובשים את הבגדים הסולידיים שלהם ומתעסקים במותרות היום יום
שלהם, כי הם יכולים, והיא לא.

לסוזן יש משקפיים, שאיתן היא לא הולכת, כי יותר קל להסתכל כשאת
לא רואה. יותר קל לנסות כשאת לא יודעת מה את מנסה, כשהאף כואב
ומדמם והעיניים אדומות ונפוחות, ויורד גשם בחוץ שמרטיב את כל
הסלון, סוזן יושבת ובוכה.
אפופת עשן ואצילית בדרך נונשלנטית.
וכל ערב, הולכת לישון, מטושטשת. והיא יודעת שכשהיא תקום היא לא
תהיה יותר ממישהי אחרת שהיא לא סוזן. אלא, סולידית ורגילה כמו
השאר. ותחיה את חייה הרגילים לגמרי בעולם הרוחות שלה, בבית
שלייד הנהר.


בהשפעת

[Suzanne- Leonard Cohen]
Suzanne takes you down to her place near the river.
You can hear the boats go by,
You can spend the night beside her.
And you know she's half crazy,
But that's why you want to be there.