אנשים, באפלת יום דועכים לאטם
נהימות חשכה שובל רוחם
אנשים, בטעם מר עונג חיכם
גערות לבם צופנים בבטנם
צללים, אבודי נעורים הנם
תשוקות חלומם נעלמו ואינם
צללים, רעבת מתיקות לשונם
נגינות ילדותם כבו בקרבם
מבטים, מעיניהם פונים אל על
דמעותיהם באפר אחינו נספג
מבטים, בקרן שמש פניו נשטף
להטיהם בחום גופם נבער
נרות, מאירים בעוז על שולחנם
הם בוהים וזיכרונם מכה בבכיים
נרות, כדמעות מלאכים נטופי שעווה
הם בוכים על אחים שאבדו ואינם
מלאכים, עוטים ונוגהים סביבם
רעידות צמרמורת יעטה גופם
מלאך, סוכך ודומעות עיניו
צלולת כנפיו עוטף תקוותם
רוח עצם, אל עצמותיהם חודרת
צלילת קברות אחיהם ניגנת
רוח עצם, לבותיהם מכווצת
תהילת קהילות אבודות זוכרת |
