עלייך מרקדות עדיין עקבות הכיסופים
השמיים והים ושדות הצבע ופלגי המים
עלייך פשוקות עיניי במתיקות הבכי
גופך הכחול בדמות מראה רוחפת
ידיי המשוכות בשמן שיערך המתולתל
כשהייתי בתוכך אוזל ומתייגע
כשיופייך היה שתיקה ושפתייך חזון
ועתה עצוב לי להביט בך כמו עלבון מבהיק
כשאת פולטת קליפות דממה תמוהה
ומעלימה סודות משדות הצייד האסורים
וחושפת שפתייך כמו כווייה נופחת,
עלייך אני מנקר עדיין רקמות של בכי זר
כשאנקתי האחרונה חתומה על פנייך
כשאיתך רציתי לקלף סכינים מעינייך
ולתלוש להבות מתוך בשרך,
אלייך באתי להתבקע עם דמך
ולהסיר העפר מעפעפי עינייך
ולהניח אבן שטוחה מתחת לראשך
אבן קטנה שמעליה דממת רחמים
ומתחתיה נטיף ארוך של דבש קולח,
הנה אני כבר הולך לעצום את הלילה
ולתלוש שיערך מאפר החושך
אני הולך וגאות הבכי שוצפת בלי די
רועדת בעווית, מתפרמת, מבחילה,
מציפה את עיניי בין קירות דוממים. |
