המוזיקה מלטפת לי את האוזניים, התווים נכנסים ועוטפים כל
מילימטר בראשי.
אני נושמת את האוויר, אפוף עשן סיגריות ושוכחת את עצמי על
הרחבה.
אני מתנועעת מצד לצד, מחבקת את עצמי ורוקדת בעיניים עצומות.
לאט.
והירח מאיר בעוצמה לבנה בשמים שמחוץ לחלון.
והכוכבים מלווים אותו.
לרגע אחד יש שקט, ואני מצליחה לשמוע את עצמי נושמת. אני כמעט
מספיקה להיבהל כשקולות האוויר הנכנס מתחלפים מיד ברשרוש מטבעות
ותקליט חדש מתנגן במכונה.
הקצב משתנה ורצפת העץ כבר לא נראית לי כ"כ יציבה עכשיו,
כשאנשים נוספים מצטרפים לרחבה.
זוגות, קבוצות ויחידים זזים לקצב התופים, מקיפים אותי, מאוחדים
כ"כ, בחליפות הפסים, עם עניבות וכובעים, בחצאיות מתנפנפות
ותסרוקות מנופחות, הם מאיימים עלי.
ואני בורחת. אל המקום היחיד ששייך לי.
אל האדמה הבוצית, הלחה, בין שורות עצים.
ואני מרגישה את זה ממלא אותי, ובפעם הראשונה אני מחליטה לא
לברוח.
אני נותנת לזה לצאת ואנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים ופתאום,
זה מכיל אותי.

וככה, כשאני שוכבת שם עטופה בעלים, הדמעות מרוקנות ומציפות
אותי שוב, מצאתי שלווה.