[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מייה שטיינר
/
שישים יום

שלושים שנה אנשים עולים ויורדים אצלו. שלושים שנה על אותו
מסלול. אותם פנים שהולכים ומזדקנים בין ניקוב לניקוב. אור
פתאומי של דלתות נפתחות, גברת עם סלים, איש עם ריח של האדים
שנשארו מהחיים שלו, ריצה של ילדים. בהתחלה על הפלסטיק העמום
ואחר כך, כשהם תופסים את מקומם בחיבור האקורדיון, על מתכת
משחירה. אפס תאונות, אפס תלונות, אפס.

שלושים יום עיוור. שום דבר לא השתנה. נקישות המנוע ממשיכות
להתאים את עצמן לפימפום הדם. שלושים יום שהוא נוהג עיוור. את
החופשי-חודשי הוא מרגיש לפי הרוח שעוברת ליד פניו, כרטיסיה היא
השתהות לניקוב עם דריכות שאנשי הפס-החופשי לא יתפסו את המקום.
כסף מרשרש ומצלצל, גם קודם הוא לא הסתכל על המטבעות והשטרות
שנחתו ליד שלו. את הנערים הכיר לפי רעש לבן שנדף מהם, של הבטחה
שהם לא יקיימו. פנסיונרים לפי ריח שיצא מחרכי הקמטים. הנהיגה
היתה ברורה מאליה. המסלול לא השתנה מעולם. עיר כמעט ללא
רמזורים, פרוורית וקבועה. רעשי צופרים משמאל ומימין כיוונו
אותו. נהמת מנוע שמחכה לירוק סימנה לו את האדום. אנשים לא
חוצים את הכביש כשאוטובוס מגיע, במיוחד לא אוטובוס ארוך כל-כך,
שהזנב שלו לא יקבל חיים משלו ויכה בהם.

שישים יום, שישים יום עד הפנסיה. זה הדבר הראשון שהוא חשב כשקם
בבוקר וגישש אחר המשקפיים, הרכיב אותם ודידה לעבר המקלחת. הוא
הספיק לצחצח שיניים ולהרים את הראש לעבר המראה כדי לראות שאין
לו כתמי משחה. זו פעם ראשונה שהוא התיר את קורי השינה
מהעיניים. אבל הגמד שזרק אבק בעיניו לילה לפני הפריז עם הכמות
ובנה ארמון חול על האישונים. הוא לא רואה. יש לו חודשיים עד
שהוא יוכל לפרוש מהקו, אחרת הוא יאבד הכל.

עשרים דקות לקח לקח לו לגשש את דרכו חזרה למיטה. העיוורון פשט
בכל גופו והוא הרגיש איך החרדה מתפקעת בפיצוצים קטנים בכל
המפרקים. הוא ישב על קצה המיטה וחישב את את עיוורונו לאחור.
אחר כך נשכב, העלה את השמיכה עד למעלה מעניו וניסה לקום שוב,
אולי הפעם יצליח לנער את החושך. כלום. מרחוק כבר שמע את פעמון
בית הספר מצלצל ואת הילדים רצים לתוך כיתות הידע שאף פעם לא
הצליח ללמוד בהן באמת. כל רחש היה מקפיץ אותו, לוקח אותו מקולה
של המורה ומעביר אותו לעולם אחר.

חמישים ושלוש שנים עד שאיבחנו שהוא סובל מהפרעת קשב וריכוז. אם
היה נולד חמישים ושלוש שנים מאוחר יותר אולי היו עוזרים לו
והוא היה נרגע. פתאום רעש של עיפרון נופל בקצה השני של הכיתה
לא היה מסיח את דעתו, החלפת רגליים מהירה, לא היתה גורמת לו
להכשל במבחן. אבל הזמן חלף לתוך הכביש השחור יום אחרי יום וכבר
אי אפשר היה לקחת רוורס.

חמישה חודשים נמשכו הנישואים היחידים שלו. חמישה חודשים יותר
מדי לפי גרושתו, עשרים שנה פחות מדי לפי הלב שלו. הוא שם לב
אליה כשעלתה יום אחד עמוסת שקיות מהסופר ובכל זאת סחבה אותם
בקלילות. היא נראתה לו חזקה כל-כך. הוא התאהב בה כששמה את הכסף
ברכות בידו ולא זרקה אותו והמשיכה ללכת, ורצה להתחתן איתה כאשר
עמדה, יד אחת מתוחה למעלה מחזיקה בעמוד הצהבהב ובין כפות רגליה
השקיות והיא עומדת ולא זזה. יציבה מושלמת, חשב לעצמו אז.
ולמרות שהסתכל בה והסתכל בה לא עשה תאונה, כי ידע את הדרך
בעל-פה והיה רגיל שדעתו מוסחת מהכביש.

שלושים ושישה נוסעים קבועים היו לו בקו ברגע שהתאבה העיוורון
בעיניו. מתניידים מיעד קבוע אחד למשנהו הידוע מראש עוד יותר.
הוא זכר את כולם מהפעם הראשונה שעלו - ידע לזהות את העייפות
שתצטבר כמו שלוליות בשולי שדות העיניים. את הויתורים שיעשו
בדרך לפריטת הנשמה שלהם לחתיכות קלות לעיכול. הוא לא זכר אותם
כמו ביום הראשון, מהפסיעה הראשונה על מדרגות המתכת אלא ראה מיד
כיצד יראו בפעם האחרונה שיעלו על הקו. אותה לא הצליח לראות, כי
אם היה יכול לראות אותה היה מביט בפניו של דור העתיד שלו.

שלושים ושבעה נוסעים קבועים היו לו פעם, איתה. אבל ידע שהיא
כבר לא תעלה על האוטובוס שלו. שכבר לא יוכל להרגיש איך הוא
לוקח את הסיבובים בעדינות, כי היא תמיד בחרה לעמוד, גם אם
המושבים היו ריקים, ולא רצה לטלטל אותה יותר מדי. למעט פעם
אחת, אחרי שביקשה ממנו בלחש מתנשא שיצא מהבית וילך למקום מרוחק
יותר מעזאזל. הוא שמע את מתיחת שרירי הנחש במיתרי הקול שלה,
ובתמורה הוא חיכה שתעלה לאוטובוס, וטילטל אותו ימינה ושמאלה
בסיבובים וראה אותה נחבטת מצד לצד. הביט בפרקי האצבעות שהפכו
לאדומים מעלבון האחיזה. אבל לא הצליח להפיל אותה מהעמידה הזו
שלה, שנתנה תחושה שהיא גבוהה הרבה יותר מהסנטימטרים האלו או
האחרים שקיבלה, ועדיין גם אז, לא הצליח לשנוא אותה. למרות שידע
שהיא לא תתייחס אליו היום כמו שלא הפנתה לו את מקלטי הלב שלה
אתמול. ידע שאפילו מבט ארוך מדי מצידו ירתיע אותה, כי היא לא
רוצה להיות אשת נהג האוטובוס.
לפעמים הוא התגעגע לתקופה שהכיר רק את בבואתה החיצונית, כי אז
יכול היה להפוך בה ולהפוך בה כמה שרצה מבלי שתוכל להגיד לו
דבר.

ארבעה שבועות לקח לה להבין שהבחילות שהיא מרגישה שייכות למישהו
אחר. היא הרגישה שגולם צומח בתוכה מהאיש שמעולם לא העניק לה
משק כנפיים של פרפרים. והיא זכרה איך הציע לה לצאת בוקר אחד
רגע לפני שירדה מהאוטובוס ושמעה את אמא שלה אומרת שעדיף להיות
גרושה-צעירה מאשר רווקה-זקנה. אז היא הסכימה, ובשבירת הכוס כבר
חלמה על קריעת הגט ועל תלישתו שלו מהחיים שלה. רצתה להפוך
נחשקת. עם שרידי טבעת זהב על האצבע. כי יד שזוכרת את צבע
ההבטחה, גם כזו שמופרת, קל לה יותר לשחזר אותה.
היא לא חשבה שהוא נכנס בה כדי לטעת שם פרדס, וחשבה איך ממנו
היא יכולה לצאת רק בלי שפיות דעתה.

שמונה חודשים גדל בתוכה ללא אבא שיהיה מודע לקיומו התופח. גידל
ריאות וידיים קפוצות להכות בהם בבריכה שטבע בתוכה. הוא הרגיש
את תחושת המחנק מחבל התבור כל פעם שהייתה אימו חושבת על העתיד
ובולעת את החרדה לתוכה.
הוא  חש אותה מטולטלת הלוך וחזור באוטובוס ושלח גלים של בחילה
וזעם וגרם לה לקרוס על הכיסא הקרוב ביותר, שהיה הכיסא שליד אבא
שלו שעוד רגע ויגלה על קיומו. זו היתה הפעם הראשונה שהתיישבה
באוטובוס.

שישה עשר שבועות חיכה לנשימה המוכרת הזו, שתנשוב שוב בעורפו.
שישה עשר חודשים התכונן מה יגיד לה שתעלה שוב על הקו. ונסע את
הדרך שוב ושוב בדמיונו וגילגל ומעך הברות ומילים על הלשון
ובישל אותם בשביל הרגע שישמע ויריח אותה שוב.
אבל יחד עם הריח שלה, הרגיש ריח נוסף ששייך גם לו ולא הבין איך
אחרי כל המים הזורמים והקצפה זועמת בסבון כדי לקלף אותו מעליה
בכל פעם שהסכימה שירגיש אותה, עדיין נשאר משהו בה ממנו. הוא
שמע את אנחת הישיבה שלו לידה והבטן שהטלטלה הלוך וחזור פגעה לו
בזרוע.
והוא שבדרך כלל היה זהיר ומחושב בכל תנועה ובכל מגע שלח יד
ומישש את הבטן ואת אגרופי המחאה שהלמו בתוכה. היה יכול להשבע
שהוא מרגיש את פעימות הלב.
"הוא שלך" היא אמרה את מה שכבר ידע. ודמעות זלגו מעניו
העיוורות ושטפו את העיוורון מעליהם ודווקא כשהתחיל לראות את
פנסי המכוניות מולו נבהל והסית את האוטובוס מהמסלול המוכר
והידוע שעבר בו יום אחרי יום.

ארבעה אמבולנסים ערבלו ביללתם את האוויר העומד והגיעו למקום
התאונה. אחד בשביל הנהג, השני בשביל קשישה, שבביש מזל שקורה
בשוליים הפרומים של החיים קמה ברגע לא נכון ומעדה בחסד אחרון
דווקא לתוך ערמת שקיות שריככה את המכה. השלישי יועד לאישה
שבטנה נחבטה וטולטלה לחלקי המתכת הצהובים. הרביעי נותר יתום
וריק וצוותו הסתכל על המתרחש והתפלל בסתר לפצוע מאוחר יותר
שיבוא ויביע את מחושיו ויתלונן על כאב כזה או אחר בחוליות
הצוואר. אבל שום דאבה לא פשטה לפתע בעצמות הנוסעים. רק תסכול
על האיחור וסקרנות למראה הנהג השקט והמונוטוני שלהם כשהוא
מוכנס לתוך האמבולנס והוא ממשש את עניו כאדם שלא מאמין. ממולל
בפיו את שמה של אישה, אחת מנוסעות הקו שלא שיערו על הקשר
בניהם. ועבר בהם עונג של גילוי האסור ותפחה בהם השמועה שתהלך
בין אנשי העיר לזמן קצר ואחר כך תתפוגג.

ארבעים ושתיים שעות, שש עשרה דקות ושש שניות מאוחר יותר היא
נכנסה לחדר, אוחזת בידה את התינוק שלו. "הוא דומה לך". אמרה
ולא הבין עדיין אם בקולה יש קסם או כישוף.
"קוראים לו רפאל" אמר והעביר יד על עיניו ובדק שהן רואות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה עושים עניין
מפדופילה?
גם מדונה פעם
הייתה בת שש!
ותכייף תגידו לי
שהיא לא הייתה
מזדיינת בגיל
הזה?
יש לי חמישה
אתרים שיגידו
אחרת!



שלמה נור דמגוג
בשביתה מחפש
סיבות לשיחרור
מוקדם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/1/10 12:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מייה שטיינר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה