אני זוכרת את הדרך שבה התחלתי לצעוד
ממש כמעט מבלי למעוד
השביל היה ארוך וברור
חלקו קעור וחלקו קמור
ולא הבנתי ממה כולם פחדו
מדוע הם כל כך חששו?
הם אמרו שבדרך יש מכשולים
ושלפעמים עולים ולפעמים יורדים
אבל הדרך הייתה כל כך ישרה
הראות בה הייתה כל כך ברורה.
פתאום הגעתי לחומה
החומה הייתה גבוהת-קומה
חיפשתי דרך אותה לעבור
אך סביב הכול היה שחור.
ניסיתי להילחם באותו הקיר
חיפשתי פתח, משהו שביר.
לבסוף התייאשתי, ישבתי בצד
ובדיוק כשחשבתי שאני לבד
ראיתי כמה אנשים
מתבוננים בי ומחייכים
הלכתי אליהם, ביקשתי עזרה
והם הסכימו להירתם למשימה.
הרמתי את ראשי, הבטתי מעלה
ופתאום יכולתי להמשיך הלאה.
ואז נפתחו שביל אחר שביל
ואת הדרך כבר יכולתי להוביל.
כעת אני מנווטת בין השבילים
וחבה תודה לאותם אנשים. |
