אתמול האבל מת.
הוא קבר את עצמו בתוך קופסת נעליים, ועשה לעצמו חסד כשהוא אמר
על עצמו קדיש, בקול של ציפור.
תמיד אמרו לו שאחרי שקוברים מישהו זה לא בריא לחזור ישר הביתה.
הוא רעד קצת, אולי כי היה לו קר, אולי כי הוא פחד בדרכו לאיזה
בית קפה קטן קטן ואפור.
הוא התיישב מול התפריט וחשב לעצמו מה להזמין, הפוך או שחור,
והלך על השחור כי שחור זה צבע של מוות. לא. לא של מוות אלא של
אבל. עוד מעט הוא יתלה מודעות של אבל על יד תיבת הדואר כדי שכל
אחד שרק ירצה יוכל להשתתף בצערו: "אתמול נפטר אבל, יקירנו
אחינו אהובנו...". כל מי שיעבור שם יקרא בעיון את ההודעה, אם
ירצה, ויגיד בליבו מחשבה סתמית על כמה שהחיים הם קצרים או
ארוכים וריקים.
כשיצא מבית הקפה חשב לעצמו על השמיים, על העננים, על כמה מוזר
זה שעננים שמבשרים גשם - אין להם צורות יפות וחמודות כמו לאלה
הלבנים שדומים לצמר גפן, אלה שיכולים להיות גם ארנב וגם בית
(תלוי מי מסתכל). הוא עלה במדרגות לביתו, נכנס למקלחת. יש לו
את הזמן, היום הוא לא ממהר. היום אבל באבל.
הוא מחליף בגדים, מתיישב על מזרון, ואנשים שלא באמת אכפת להם
עושים את המופע השלם של הצביעות ורוצים להזכיר לו כל כמה רגעים
כמה שהם מצטערים על אבדנו.
ובלי שהוא ישים לב גם השמש תשקע. ובלילה הוא יחלום עליו,
יתגעגע אליו, לפעמים גם יוציא שאגה של בכי, לפעמים היא לא תצא
ותישאר עמוק בבטן שלו, החלולה החלולה ההיא.

אתמול בלילה האבל מת.
יכול להיות שהוא יצליח להתגבר על זה... אולי בעוד שבוע הוא
יחזור לעבודה, ואחרי חודש שלם של אבל על האבל הוא יגזוז את
הזקן הארוך שלו במספרה הכי קרובה לבית, גם ילך לאיזה מועדון
להכיר בחורה יפה, לשתות איתה כוס שלמה של בירה צהובה ונוצצת,
אולי יותר, היא תעלה אליו הביתה והם יעשו חיים...
ואולי זה לא יהיה לו כל כך פשוט... אולי אחרי חודש הוא ייראה
כאילו עברו מאתיים שנה, והוא יזדקן, ופתאום הלחץ יהפוך את
שיערו השחור (כי שחור זה צבע של אבל) לשיער לבן של שיבה, ויהיו
לו קמטים על המצח וגם וריד כזה גדול שיתאמץ לצאת ביחד עם הנשמה
שלו, ויהיו לו גם קמטים קטנים כאלה ליד העיניים ושיניים צהובות
ושחור בציפורניים. ואת הזקן לא יהיה לו כוח לגלח, וגם הוא לא
יחזור לחייך יותר לעולם, הוא אפילו לא יוכל לדבר מרוב שיהיה לו
כואב, כי
כל אחד מת אבל לא כל אחד חי...