דן נולד באוטובוס.
באמת... אמו כרעה ללדת בקו חמש, ברווח שבין מושבי הריפוד
המאובק הפונים זה לזה, ביום אביב חם במיוחד, בלב ליבה של
תל-אביב המיוזעת מעבודה של שנות ה-70 ההסתדרותיות, כשמטרונית
מרוקאית זקנה גילמה את תפקיד המיילדת, וצעקה "תדחפי!" להרה
המסכנה, בעוד שאר נוסעי האוטובוס ההמומים הביטו בפלא הנגלה
מולם.
נשימתו הראשונה הייתה אוויר חנוק ומיוזע, מלא באבק דרכים ופיח
אגזוזים. המילים הראשונות ששמע היו קללות מרוקאיות נמרצות
שהמטרונית הזקנה ירקה מפיה כשראשו הקרח צץ אל העולם. המראה
הראשון שנגלה לעיניו, היה חבורת אנשים זרים הבוחנים אותו
בפליאה.
אולי בשל כך מאז ומתמיד חיבב אוטובוסים. מאז שהיה קטן היה עולה
עליהם, נושם את האוויר החנוק, מביט באנשים הזרים שלא הכיר,
בעלי הפנים הקודרות, קשות היום, ומיד נחה עליו רוח טובה והוא
התמלא בחדווה ובשקט ובחמימות לא מוסברת. גם כשגדל, שמר בליבו
מקום מיוחד לאוטובוסים. אפילו כשסיים את הצבא, ולמד
באוניברסיטה, וכבר עבד והייתה לו מכונית משלו - עדיין הקדיש
לפחות רבע שעה ביום לנסיעה מזדמנת באוטובוסי עירו. זה היה הזמן
שלו. הזמן שבו התחדש, נטען באנרגיות, והתחזק פיזית ונפשית.

למאיה הייתה ילדות לא קלה.
אחרי שאבא שלה עזב את הבית, ואמא שלה חילקה את ילדיו בין
המוסדות השונים ושקעה בסמים ובצללי השכחה האפורים, נותרה מאיה
לבדה, קטנה ופגיעה, כמו תינוק חסר ישע ביער מלא זאבים, ובלי
ציידים גיבורים טובי לב שיגנו עליה. הזאב הראשון תקף אותה
כשהייתה בת חמש. הוא נשך אותה, אבל לא בעזרת הפה. היו לו ידיים
גדולות ושפם שחור, ועיניים רעבות. הוא תקף אותה כמה פעמים, עד
שיום אחד הסתלק ומעולם לא ראתה אותו שוב.
מאיה קיוותה שיותר לא תחזור לראות זאבים. אבל כשמלאו לה
שתים-עשרה, עברה לפנימייה, ושם חיכה לה זאב נוסף. הוא היה קטן
יותר מהזאב הקודם, ואולי פשוט היא הייתה גדולה יותר - אבל הוא
נשך חזק יותר, והנשיכה שלו הייתה כואבת יותר, ואיכשהו, אולי
משום שמאיה הבינה עכשיו, נוראית הרבה יותר. במשך שנתיים הוא
תקף אותה ואז נעלם לצבא.
מאיה למדה לשתוק. אף אחד לא האמין לה כשהיא קראה זאב, ואף אחד
לא יאמין. היא למדה לא לספר לאף אחד. לא לדבר על זה. לא להתקרב
לאנשים. לא לתת לאנשים להתקרב. מאיה למדה לשכוח. זה לא קרה לה,
הזאבים לא תקפו אותה. הם טרפו ילדה אחרת. אותה מעולם לא טרף אף
זאב. אבל כמה שניסתה למחוק את הזיכרונות, הם עדיין היו שם.
שעות ארוכות הייתה עומדת מול המראה ומביטה בעצמה - מלמדת את
עצמה לשחק את הדמות שבנתה לה. ולמרות כל האיפור והמסכות, היא
עדיין ראתה את צלקות העבר, צלקות הנפש, מתחבאות בזוויות העין,
בשיפולי החיוך.

דן כבר בן שלושים אוטוטו.
הוא כבר סיים ללמוד כלכלה ומנהל, וכבר הספיק לטייל קצת בעולם.
גם יש לו ילד, והוא גרוש. כרגע קצת מוזר לו, כי בדיוק התפטר
מעבודתו כיועץ פיננסי בפירמה גדולה. הוא לא בדיוק מבין מה עובר
עליו. פשוט נמאס לו לקום בבוקר בלי חשק, ולהעביר את כל היום
בעשיית דברים שהוא לא רוצה לעשות.
ההורים קצת מודאגים, וגם החברים. הזוג שתמיד נהג לצאת איתו
ביחד עם גרושתו, עדיין שורד. הם גם נראים מאושרים, אבל אולי זה
גם רק כלפי חוץ. גם הוא וגרושתו בטח נראו מאושרים בתקופת
הריבים האיומה שקדמה לסוף. הם משכנעים אותו לצאת איתם לרקוד
סלסה. דן לא בדיוק עצמו לאחרונה, הוא מרגיש כאילו הוא מישהו זר
שמסתכל על עצמו מסכים מבחוץ.
במועדון יש הרבה אנשים. חלקם יפים וקורנים וזוהרים. וחלקם לא.
בקבוצה שלו יש בעיקר מהסוג השני. חוץ מאחת חמודה, אבל עם מבט
קצת קפוא. היא מחייכת ומתנהגת כרגיל, אבל יש בה משהו מוזר. היא
נראית לו קצת עצובה. הם רוקדים ביחד.
"שלום." הוא אומר לה ומחייך את חיוך מיליון הדולר שלו.
"שלום." היא מחייכת אליו בחזרה, מעט בקרירות.
היא נורא יפה, הוא חושב, אבל יש בה משהו שדוחה אותו. כמו שני
צדדים חיוביים של מגנט.
"אני דן."
היא שותקת, מתעלמת.
"איך קוראים לך?" הוא שואל.
היא מסמנת בראשה לשלילה בעוד מבטה נעשה עכור. המדריכה קוראת
להחלפה, ודן מוצא את עצמו בזרועותיה של בחורה מדושנת בעלת תווי
פנים קרפדיות וגינונים של יונה.
בחורה קשה, הוא חושב לעצמו. אבל אני אתיש אותה, הקסם שלי עוד
לא פג.
הסיבוב ממשיך, הבחורות מתחלפות עם כיוון השעון, והבחורה החמודה
חוזרת לזרועותיו. הוא רוקד צמוד יותר אליה הפעם. חזהו קרוב
לחזה, ידו אוחזת בידה, זרועו מונחת על זרועה. הוא יכול להרגיש
את הלימות ליבה.
"בת כמה את?" שואל.
היא שוב מנענעת בראשה. היא מנסה להתרחק ממנו קצת בריקוד, אבל
הוא לא נותן לה. היא נעשית לחוצה, מבטה כואב. עוד שנייה תפרוץ
בבכי. אבל לא. היא מתנתקת לבסוף מאחיזתו ובורחת מן השיעור.
משאירה אותו עומד שם המום ומבולבל.

מאיה הרגישה כמו חיה ניצודה. היא ברחה מהשיעור ועלתה על
אוטובוס שבדיוק עצר בתחנה סמוכה. כעת שבה והרגישה בטוחה.
באוטובוס אתה בטוח, יש הרבה אנשים שמסתכלים. לא יכולים לפגוע
בך באוטובוס. כששבה וחזרה לעשתונותיה, הרגיעה וחיזקה את עצמה.
היא כבר בת עשרים וחמש, ולא אותה ילדה קטנה וחסרת אונים. היא
עובדת, ולומדת וכבר עשתה משהו בחיים. היא לא צריכה לפחד כל-כך,
היא הרבה יותר חזקה היום, ולא כל-כך קל לפגוע בה.
היא לקחה כמה נשימות ארוכות ונרגעה. מחר יום חדש, היא תלך
לישון ולא תחשוב על האיש הזה, שדווקא נראה בן-אדם טוב, אבל גם
לו היה את הרעב הזה בעיניים. אי אפשר לסמוך על אף גבר, כי כשהם
נעשים רעבים הם נהפכים לזאבים, ואז אי אפשר לדעת מה יעשו
לך...

דן לא מפסיק לחשוב עליה כל השיעור. איזו משוגעת, הוא זועם. מה
היא בורחת ככה? מה כבר עשיתי? יכול להיות שזאת אשמתי? הוא באמת
לא מרגיש מחובר לעצמו בזמן האחרון. עכשיו הוא כבר לא בטוח. הוא
מרגיש רע, ומבויש. ודאי לא התנהג כראוי. ודאי לא שם לב להבעת
פנים או לתנועות גוף שעשה, לאיזו רמיזה גסה מדי, שגרמה לה
לברוח בסערה כזאת, כאילו נסה על נפשה. לאחר השיעור הוא לא נשאר
למסיבה.
דמותה היפה והפגיעה ממשיכה לרדוף אותו גם כשהוא הולך ברחובות
הקרים של תל-אביב, וגם כשהוא עולה לדירה המרווחת שלו, ונכנס
בין הסדינים. הוא מדמיין אותה שוכבת תחתיו, באותה הבעה כאובה
כמו לפני שברחה ממנו, והוא רכון מעליה והולם בכל הכוח, דמעות
נקוות בעיניה והוא ממשיך להלום, עד אשר נשמעת הגניחה הסופית,
והסדינים מתלכלכים.
דן נרדם וחולם על אוטובוסים מלאים ברקדני סלסה.

למחרת השמש הציפה את הרחובות.
מאיה שכחה כבר את כל מה שקרה. היא עלתה על האוטובוס המפוצץ
לאוניברסיטה, נדחקת בין האנשים הצפופים, מתחככת בהם, ונעמדת
ליד הדלתות האחוריות, מחזיקה ביד אחת את המעקה העילי.
כשהייתה חיילת, האוטובוס היה מקום המפלט שלה מן הבדידות הנוראה
של הלשכה בה העבירה את יומה, ומן הבדידות שכפתה על עצמה בבית
החייל. ברגע שעלתה על אחד, מיד היה נוסך בה תחושת חום והגנה,
כמו שאף בית, ואף חדר-משלה לא נתנו לה. היא נהנתה להתחכך
באנשים. היו ימים שזה היה המגע הפיזי היחיד שלה עם אחרים,
וגופה הצמא נצמד לגופים אחרים ושתה את מגעם לרוויה. מדי פעם
הביטו בה גברים עם הרעב בעיניים, אבל היא פשוט התעלמה מהם, או
שעברה לחלק אחר באוטובוס. הם אף פעם לא עקבו אחריה.
מאיה נסעה ושקעה לה במחשבות, ובאחת התחנות עלה חייל במדי זית
ונדחף במעלה האוטובוס עד שנעצר לפניה.
מאיה הביטה בנשקו הנתלה, בשרירי ידיו המתפקעים, ובמבטו הרגוע,
היציב - החזק, ומיד חשה מעין כמיהה מסתורית ובלתי מוסברת. בכל
נשיותה נמשכה אליו.
כשהאוטובוס עצר בפתאומיות, מאיה הרשתה לעצמה להיזרק קדימה,
היישר לגופו של החייל החזק. היא הרגישה את שריריו החסונים
ניצבים כקיר מול גופה הרך והשברירי. הוא ראה את מבטה המתחנן,
ונעשה אדום. מאיה לא ידעה איך בדיוק להסביר את זה, אבל באותו
רגע הייתה מוכנה לעשות בשבילו הכול, אילו רק ביקש. למזלה,
החייל הביישן רק עמד שם והביט לצדדים במבוכה.
מאיה ירדה באוניברסיטה, ונכנסה להרצאה המשמימה של ד"ר
פערגייסטליך על פולימרים ואלסטומרים.

דן מטייל על רוטשילד ורואה אוטובוס עובר לידו. מיד חש צורך
לעלות עליו. הוא רץ לתחנה ונכנס בדלתות בשנייה האחרונה. בפנים
הוא מתיישב מול החלון ומביט דרכו. בתיה של תל-אביב חולפים על
פניו. דן מנסה לא לתת לשאלות המעיקות לעלות. הוא לא רוצה לחשוב
על העתיד, ובטח שלא על העבר. לא לדאוג לגבי ההתחייבויות לבנק,
ועל התחייבויות לילד, ובכלל...
דן רוצה לברוח. כבר כמה ימים ברציפות שהוא בורח לים, והים כבר
לא מספיק לו.
באוטובוס קצת מחניק, ודן פותח חלון ונהנה מן האוויר הקר שסוחף
את פניו. אחח... איזה כיף, חושב דן. כמה טוב שיש אוטובוסים
בעולם. מה היה עושה בלעדיהם? הוא עוצם עיניים ומתרכז בתחושות
השונות של האצה ותאוטה שהאוטובוס מעניק לשריריו ועצמותיו,
ובטלטולים החזקים שמטלטלים את גופו אך משקיטים את נפשו.
כשהיה קטן, הכי אהב לנסוע בהם בחורף. אז האוטובוס החם העלה
אדים על שמשותיו, ודן הקטן היה מצייר עליהם באצבע כל מיני
ציורים - פרח, ובית, וכלב, וליצן. הוא זוכר איך האדים היו
מתאספים לכדי טיפות שזלגו מעיני הליצן המחייכות ונבלעו בשפתיו.
התמונה העצובה הזאת נחקקה בזיכרונו.
הוא מעולם לא ויתר על נסיעה. אפילו בתקופות הקשות של הפיגועים,
כשהיה מפחיד לנסוע באוטובוסים, דן היה מחכה לשעה מאוחרת, ועולה
על אוטובוס כמעט ריק, לנסיעה של שתי תחנות, שאותם היה חוזר
ברגל, מאושר וטוב לב.
אני קצת לא נורמאלי, הוא חושב.
האוטובוס מגיע לרכבת מרכז, התחנה האחרונה. מה עכשיו? לחזור
חזרה? הוא מסתובב חסר כוונה, ומוצא את עצמו פתאום על הקו
לירושלים. נו טוב, הוא נאנח, מזמן לא טיילתי בעיר הקודש.
דן חולף על פני מרחבים פתוחים, יערות ירוקים, והרים סלעיים.
כשהוא מגיע לירושלים, מיד עולה על קו נוסף מלא בפינגווינים
מכובעים, הראשון שעומד לצאת, מבלי לבדוק אפילו לאן הוא נוסע.
וכך עובר לו כל היום, מאוטובוס אחד לשני, מבלי לנוח יותר מכמה
דקות כדי להתרענן ולאכול איזה משהו קטן. היום המוזר והנפלא
ביותר בחייו.

ההרצאה האחרונה של מאיה הסתיימה בשבע וחצי. ד"ר קונפורטי
הכריזמטי החייה את ענקי הציונות, את מלחמות העולם
האידיאולוגיות, ואת החלומות הגדולים של התקופה שקדמה להקמת
המדינה, והחייה גם את רוחה ואת סקרנותה ואת תשוקתה של מאיה
לחיים. כשיצאה מהכיתה וראשה עוד מסוחרר מרעיונות, הביטה בשמי
הכוכבים וחשה אופטימיות קסומה.
היא הייתה רעבה לדעת, לחוש, להרגיש. יש עולם שלם שם בחוץ,
חשבה, מלא באנשים שחולמים ומקווים. וגם היא חולמת משהו...
מאיה עלתה בתחנה והתיישבה מאחורי זוג צעיר. ראשיהם רכונים זה
על זה. היא הביטה בהם בתוגה.
כן... חשבה, זה מה שאני חולמת.
בתחנה הבאה עלה הבחור שרקד איתה יום קודם לכן, זה שברחה ממנו
כמו ילדה קטנה ומטופשת. האינסטינקט הראשוני של מאיה היה
להתחבא. היא הורידה את ראשה והפנתה את מבטה לצדדים. הוא חלף על
פניה, עם פנים עייפות אך קורנות מאושר, והתיישב באחד הספסלים
האחוריים. הבחור סיקרן אותה. היא תהתה אם מדובר בסימן. השיעור
של קונפורטי גרם לה להאמין שאולי יש תוכנית גדולה יותר עבור
העולם, וגם עבור חייה שלה.
היא תהתה אם לגשת אליו. שעה ארוכה נאבקה בתוכה, עד אשר אומץ
הלב שנפח בה השיעור, ומבטו הקורן של הבחור גברו על הפחדים
והחששות. היא קמה, והחלה ללכת אליו בברכיים רועדות.

דן חולם בהקיץ, בוהה דרך שמשת האוטובוס בחשכת הרחוב ולא חושב
על כלום.
פתאום מבחין בה. זאת היא! הוא נדרך, הבחורה מאתמול! והיא ניגשת
אליו.
דן המבולבל מחייך אליה חיוך טוב-לב, כמו שרק אדם מאושר באמת
יכול לתת. הבחורה מצידה מעלה חיוך מאומץ ביותר.
"שלום..." היא מגמגמת אליו.
"שלום!" הוא מחזיר, "בואי! שבי!" הוא ממהר להוסיף, ומפנה לה
מקום לצידו.
הבחורה מהססת, אבל מתיישבת לבסוף. ברכיה נוגעות בברכיו.
"אני רוצה להתנצל על אתמול..."
"לא... זה ממש לא אשמתך..." היא מגמגמת.
ההלם הראשוני שלו שוכך, והוא מבחין בעצבנותה. מדוע היא כל-כך
נרגשת? סימניו של איזה מאבק פנימי ניכרים היטב בפניה. הבחורה
הזאת היא חידה, הוא חושב. כל-כך יפה ומתוקה, וכל-כך מפוחדת.
הוא מתחיל לשוחח איתה, בעדינות. נזהר שלא לדרוך על קליפות
הביצים של נשמתה. הוא מספר לה על עצמו. על כל מה שעשה בחייו עד
לתקופה המוזרה הזאת שהוא נמצא בה עכשיו. כשדן מתאר את עצמו -
את חלומותיו, תשוקותיו ותקוותיו מהחיים, הוא לפתע מבחין כי
המילים נשלפות אוטומטית מפיו, והם זרות לו. הוא מסתכל על כל
החלומות והתשוקות והתקוות שרק לפני רגע הגדירו אותו, ואינו
מכיר אותם בכלל.
דן משתתק. הוא מביט מבעד לזגוגית וחושב באיזה מצב עלוב הוא
נמצא.
האוטובוס קופץ ממהמורה בכביש, ומטלטל אותו ואת הבחורה. כעת גם
כתפיה נוגעות בכתפיו.
הוא מרגיש אותה נעשית נוקשה ועצבנית, ומרחיק את כתפיו ממנה.
לאט-לאט, היא נרגעת.
"היום היה לי יום מוזר..." הוא ממשיך, ומספר לה על הרפתקאותיו.
משהו בעיניה נדלק. היא אומרת שגם היא נורא אוהבת אוטובוסים.
כשהוא מגלה לה שנולד באוטובוס, היא צוחקת. הצחוק שלה הוא הצחוק
הכי יפה שראה בחייו, דן חושב. הוא מנסה לגרום לה לצחוק עוד.
באופן טבעי כתפיו שוב נוגעות בכתפיה, והפעם ללא שום רתיעה
מצידה.
ככה נמשכת הנסיעה עד שהאוטובוס מגיע לתחנה שלה.

מאיה לא רצתה לקום.
הבחור המצחיק הזה גרם לה להרגיש טוב שהיא שכחה את כל הפחדים.
הוא לא יטרוף אותה, ידעה. הוא לא יקח ממנה שום דבר שהיא לא
תיתן לו. בחוסר רצון קמה על רגליה. פתאום נזכרה שלא אמרה לו
אפילו את שמה.
"קוראים לי מאיה" מיהרה לגלות.
הבחור חייך חיוך טוב לב. "טוב מאיה, אני מקווה לראות אותך שוב
מתי-שהוא..."
"אתה תראה!" הוסיפה, "אני אבוא לסלסה."
היא נפרדה ממנו וירדה אל הרחוב הקר והחשוך.
בדרכה הביתה, מאיה הרגישה כמו מטוס נוחת. רק לפני רגע ריחף
בשמים, וכעת הוא שוב קופץ ומטלטל לו על הקרקע הקשה. היא לא
רצתה לנחות. היא הרגישה טוב - חזקה ומאושרת. היא הרגישה
שהצליחה לגבור על איזה פחד, ובכל זאת הפחדים רחשו לרגליה כמו
נחשים שמחכות לתקוף.
'את חלשה' סיננו הנחשים, ולאט-לאט, בלית-ברירה, מאיה חזרה
להאמין להם...

דן לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגיש משהו באופן כה ברור.
הוא רוצה אותה. אין לו ספק. הוא לא שואל למה וכמה, הוא לא שואל
איך זה בדיוק מסתדר בבלגן שיש לו כרגע בחיים. הוא רוצה וזהו.
כבר הרבה זמן שלא רצה ככה. כבר הרבה זמן שלא הייתה לו מטרה.
ועכשיו למטרה יש שם, וגוף, ועיניים מפוחדות, וצחוק משגע. הוא
ישיג אותה, חד וחלק. יש לו סבלנות. סבלנות של חקלאי שמחכה
לגשם. כמו החקלאי גם הוא יודע שאי אפשר לעצור את הבלתי-נמנע.
הוא ישחק לאט. שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. יזהר שלא
להבהיל אותה. הוא יקיף אותה בכל-כך הרבה חום, וימיס את גופה
הקפוא, עד שתהיה שלו.
כך הוא חושב ומהרהר לו על המיטה, בטרם סוחפת אותו עייפות
היום.

הימים חלפו והגיעה השעה.
מאיה התלבשה יפה, ואמרה לעצמה דברים חיוביים. הנחשים עוד רחשו
לרגליה, אך היא סתמה את אוזניה, והשתדלה בכל כוחה שלא להקשיב.
הם לא ינצחו אותי, קיוותה. מול המראה בחנה את עצמה, בפנים
נחושות.
"את חזקה" לחשה לדמות המשתקפת, "את לא יודעת כמה שאת חזקה..."
חברותיה מהאוניברסיטה אספו אותה נרגשת מביתה.
"הפעם לא תיעלמי לנו כמו פעם שעברה, נכון מאיוש?" שאלו.
אין מצב, חשבה. לא הפעם. עכשיו זה עד הסוף, עד המוות אם
צריך...
המועדון היה מלא באנשים. מאיה סרקה אותו לאורכו ולרוחבו ולא
מצאה את דן. נחש הפחד הראשון הקיש את קרסולה. היא חשה בארס
הפחד והאכזבה מתפשט בגופה. השיעור החל והמדריך חילק לה בן זוג
רוסי גבוה וגמלוני ומגושם. הוא היה בן-זוג עלוב למדי, ומאיה לא
הייתה מרוכזת גם ככה. היא לא הפסיקה להציץ לעבר הכניסה, מקווה
לראות אותו נכנס. אכזבתה גברה עם כל גבר זר שנכנס למועדון.
היא הייתה צריכה לדעת. כל התקוות המטופשות הללו... למה בכלל
היא מתאמצת? למה בכלל היא מנסה?
השיעור האיום הסתיים לבסוף והתחלף במסיבה. מאיה התיישבה לה
בצד. כמה גברים הזמינו אותה לרקוד אך היא סירבה בקרירות. היא
לא הבחינה בלבושם ולא בחנה את עיניהם. רק ישבה שם והביטה
בחברותיה, רוקדות וצוחקות, בעוד ליבה המריר נשרף מקנאה ואכזבה,
ופניה האדימו מזעם ומבושה.

דן לא מאמין שזה קורה לו...
כבר שעה שהוא תקוע על הפקק המחורבן הזה באיילון. עצבני ומתוסכל
הוא מביט בשעון. כבר עשר שלושים וחמש. השיעור כבר הסתיים... מי
יודע אם היא עדיין שם? אולי כבר הלכה? אולי כבר פספס אותה, ולא
תהיה עוד הזדמנות? לעזאזל! הוא לא היה צריך להתעכב כל-כך הרבה
זמן אצל גרושתו. אם הבת-זונה הזו רק הייתה נותנת לו לראות את
הבן שלו יותר מפעם אחת בשבוע... "נו תזוזו כבר!" הוא צועק לעבר
המכוניות.
האוטו עולה במחלף ונחלץ סוף-סוף מהפקק. דן דוהר בכבישי תל-אביב
כמו מטורף. הוא מחנה על אדום-לבן ורץ לעבר המועדון. הוא שועט
לעבר הכניסה, וכמו בנס פוגש בה, כשהיא בדיוק בדרכה החוצה.
"היי!" הוא מתנשף.
היא מרימה את עיניה להביט בו והוא רואה כיצד הן נפקחות
בתדהמה.
"חכי רגע, אל תלכי..."
"קצת איחרת..." היא אומרת בכעס.
דן מנסה להסדיר את נשימתו ולהסביר על הפקק המטורף.
"את באה מאיוש?" שואלות בינתיים החברות. דן רואה איך הן בוחנות
אותו מכף רגל ועד ראש.
"אולי תשבי איתי לקפה?" הוא קופץ בהתרגשות.
מאיה מחליפה איתם מבט, ורואה את הביקורתיות נשפכת מעיניהם.
"אני צריכה ללכת..." היא מסננת.
דן קולט פתאום... הנה הוא - שערו פרוע, והוא אינו מגולח - עומד
בסנדלים ומכנסיים מלוכלכות בפתח מועדון תל-אביבי, ומנסה לפתות
יפהפייה מבין מבטם היוקד של חברותיה, שודאי רואות בו איזה
מטורף. לא בדיוק מצב אידיאלי.
"עשר דקות... נשב, נשתה קפה... את יכולה לקום וללכת ברגע שימאס
לך."
הוא מזהה את ההיסוס בעיניה.
"לא... תודה, אבל אני כבר עייפה."
"תקשיבי לי רגע," הוא מבקש בייאוש - "אני בסך הכול מנסה להכיר
אותך, ואת מתייחסת אלי כאילו אני איזה רוכל מהתחנה המרכזית
שמנסה למכור לך סחורה סוג ז'."
מאיה מתלבטת. "אני לא יודעת..."
"בחייך... רק עשר דקות. זה ממש כלום. כמעט כמו הפסקת פרסומות
בטלוויזיה..."
היא מחייכת אליו והוא מחייך חזרה, "מה כבר יש לך להפסיד?"

מאיה הסכימה.
היא הלכה לצידו ברחובות תל-אביב הנוצצים כשכל גופה רועד מפחד,
וכשבאו להיכנס לאיזה בית קפה פינתי, התאפקה שלא לנוס על נפשה.
די כבר, כעסה על עצמה. תפסיקי עם זה, הוא לא יעשה לך כלום...
אך ליבה המשיך לדהור.
הם התיישבו והזמינו קפה.
הוא הזמין בהחלטיות הפוך קטן, ומאיה ביקשה נס על חלב. דן לא
שיער שזאת הפעם הראשונה שהיא מרשה לעצמה לשתות קפה ככה, עם
בחור חמוד בעל עיניים טובות שביקש כל-כך יפה. הוא הסתכל עליה
מהרהרת ושאל: "על מה את חושבת?"
בהתחלה דיברו על כל מני שטויות. הוא שאל איך היה השיעור, ומי
החברות, ומאיפה היא מכירה אותן. מאיה הכריחה את עצמה להישאר.
היא הרגישה איך צווארה נלפת יותר ויותר עם כל שאלה שנשאלה, אבל
לא ויתרה. היא גילתה לו שהיא לומדת כימיה באוניברסיטה, ועובדת
בחברת מחשבים, ומשכירה דירה ברמת-גן, ועוד כל מני עובדות יבשות
למיניהן.
השיחה זרמה. הוא חשף בפניה שוב את סיפור חייו, ומאיה הרגישה
בטוחה יותר מרגע לרגע. היא הפשירה מהכנות שלו והפתיחות שלו
לגבי כל-כך הרבה דברים. הוא סיפר לה על הילד שלו ועל חרדת
האבהות שלו, ועל איך שהוא מקווה להיות אבא יותר טוב מאביו.
השיחה גלשה למשפחה שלו ובאופן טבעי עברה אליה. מאיה חיכתה
לאותו מבט מלא רחמים שבדרך כלל קיבלה כשסיפרה איך העבירה את
נעוריה בקפיצה ממוסד למוסד. אבל הוא רק חייך אליה ואמר : "אני
מעריץ אותך, את יודעת... עברת הרבה בחיים. הייתה לך תקופה לא
קלה, והתגברת עליה, ועכשיו את אדם לעצמך. עובדת ולומדת... כל
הכבוד."
היא הסמיקה. הבחור הזה גרם לה להרגיש טוב.
'הוא עדיין לא יודע...' סיננו הנחשים. כן, היא חשבה, זה
נכון... הוא עוד לא יודע כלום.
מיד נמלאה עצבות. הוא לא סחורה סוג ז'... אני כן. אני בחיים לא
אהיה טובה מספיק בשבילו... עיניה החלו לדמוע וליבה החמיץ
בקרבה.
"מה קרה?" שאל.
מאיה הביטה בעיניו הגדולות והנוצצות. כל גופה בער מרגשות
מוזרים ובלתי מוסברים. פחדים ורצונות מודחקים התרוצצו בין
קופסאות זיכרונות נעולים. גרונה ניחר ועורה רעד, וזיעה קרה
שטפה את גבה. דמעות החלו זולגות מעיניה.
הוא הניח יד מנחמת על כתפה. "היי..." אמר ברכות, "אני מצטער אם
גרמתי לך להעלות זיכרונות לא נעימים..." מאיה לא הבינה מה קורה
לה. היא לא מרשה לעצמה לבכות בדרך-כלל. "זה בסדר... זה סתם..."
אמרה בקול שבור. דן לא הסתפק בזאת. הוא חיבק אותה חזק
בזרועותיו, ולמגע גופו החם והתומך, שחררה צחוק רגשני מוצף
דמעות של אושר ושמחה...

דן יושב עם מאיה על ספסל בוייצמן ומשוחח איתה על העולם.
זאת כבר פגישתם החמישית, והוא כבר הספיק לנחש הרבה דברים שלא
סיפרה לו. הוא מנחש שהיא פוחדת פחד מוות מסקס. הוא מנחש את
הסיבות לכך. הוא מנחש מה עובר לה בראש בכל-פעם שהוא נוגע בה או
מדבר איתה על נושאים אינטימיים. הוא לא שואל אותה לגבי זה, הוא
לא צריך את הפרטים.
לאט ובעדינות הוא מתקרב אליה ומניח יד על ירכה. מאיה נרתעת.
"אל תפחדי." הוא לוחש לה.
ידו נשארת במקומה והוא ממשיך לשוחח איתה על כל מני נושאים.
כשמאיה נרגעת וגופה מתרפה, דן מתחיל ללטף את ירכה. מאיה שוב
נדרכת. ידו מלטפת את פנים הירך ועולה מעלה עד שיפולי בטנה, רק
כדי ליפול שוב ולרדת עד ברכה.
"דן, די..." היא אומרת. הוא מרגיש את גופה רועד.
"מאיה, את יודעת שאני בחיים לא אפגע בך." הוא מסתכל בה בעיניים
נחושות. הוא כל-כך רוצה להוכיח לה, להראות לה שאין בכלל ממה
לפחד. הוא כל-כך רוצה כבר לאהוב אותה, לגמרי - למזג גוף בגוף
ולהיות לבשר אחד. "אני רק רוצה שיהיה לך טוב..." הוא ממשיך
ומלטף אותה.
"אני לא מרגישה טוב מזה."
דן מסיר את ידו בתסכול. אוף, הוא חושב. צריך הרבה סבלנות. אני
לא יודע אם יש לי כל-כך הרבה...
"הרגשת פעם חר... היית פעם חר... חרמנית?" הוא מגמגם.
מאיה מסמיקה ונעשית אדומה כולה. "מה?"
"הרגשת פעם יצר מיני?" הוא מנסה.
"כ...כן, אבל לא עכשיו." היא מגמגמת גם.
"למה לא? אני לא מושך אותך?" הוא עושה עצמו נעלב.
"לא... כלומר - בטח שאתה מושך אותי, אבל אני פשוט לא מרגישה
מספיק בנוח פה ברחוב..."
"אז בואי נקפוץ אלי. אני גר עשר דקות הליכה מכאן..." דן מרגיש
במתיחותה הגוברת. הוא מלטף את ראשה ושערה, ומעביר את אגודלו
מתחת לעינה. הוא מביט בה במבט הכלבלבי ביותר שהוא יכול להפיק.
עיניה העמוקות של מאיה רועדות מפחד.
"את יודעת שלא אפגע בך, מספיק להסתכל לי בעיניים ולדעת..."

עברו אחד עשרה שנים מאז שעשתה את זה.
דן הפשיט אותה מהר וכיסה את גופה בנשיקות חמות, אבל היא נותרה
קפואה. הוא רכן מעליה כמו כלב מיוחם, ליטף את כל גופה בידיו
המחוספסות, והיא רק שכבה שם ללא רגש. כשחדר אליה לא הרגישה דבר
מלבד אי-נוחות באזור. היא הביטה בו בעיניים עמוקות שהובילו
לנפש מלאת מועקה.
אי אפשר לפתור את זה, התייאשה. הנפש שלי חסרת תקנה...
זה לא שמעולם לא נהנתה.
מדי פעם, בלי שום סיבה מיוחדת, הרגישה התכווצויות מוזרות בבטן,
ומחנק קל בגרון, וכל ראשה האדים וכל גופה נמלא חום. וכשתקפו
אותה הסימפטומים הייתה רצה ומסתגרת בחדר השינה או בשירותים -
ומפנטזת על גברים קשים ונשים רכות, ועל נשים רכות וגברים רכים,
ועל נשים קשות ונשים רכות, ועל נשים רכות וכוכבי קולנוע, ועל
נשים רכות וחיילים קשים, וציידים אמיצים ו... כך עד שבאה על
סיפוקה.
אבל מעולם לא ליד אנשים. הפחדים היו פשוט חזקים מדי, ותמיד
דכאו את תאבונה.
אפילו על דן כבר פנטזה, והנה כשהוא עליה ובזרועותיה ובתוכה -
היא אינה מרגישה רעב כלל...
כל העסק ערך לא יותר מרבע שעה.
דן עשה את רוב העבודה והיא פשוט שכבה לה על הגב במיטתה הקטנה
וחיכתה שזה יגמר.
וכשנגמר, הסתובבה על צידה, לקחה את ידו המחבקת של דן, הצמידה
אותו חזק לחזה והתכסתה בשמיכה.

דן מחובק עם מאיה במצב כפית.
הוא קצת מתוסכל מעצמו. יודע שלא הצליח להוכיח דבר. יודע שמיהר
מדי. ובכל זאת, תחושת הסיפוק הכימית שמשתחררת במוחו גורמת לו
לקחת את הכול בשוויון נפש.
הבחורה הזאת צריכה הרבה עבודה, הוא חושב. היא צריכה להתרגל
אליו קצת.
"אני רוצה לספר לך משהו..." היא לוחשת לו. ידו החמה נשרפת בתוך
כוך היד והחזה שלה. הוא נצמד אליה חזק יותר. "אבל אני
מפחדת..."
"מאיה," דן לוחש באוזנה, "שום דבר שתספרי לי לא ירחיק אותי
ממך..."
בשקט, בשקט - בלחישה מהוסה, היא מספרת לו. דן מקשיב לפרטים
ומשתנק. הוא אינו מאמין כיצד טעה כל-כך בניחושיו. פיו נפער
בתדהמה ובעצבות. עיניו נרטבות. מסכנה שלי... הוא רוצה לתת לה
אהבה שתמחק את כל צלקותיה. הוא רוצה לסוכך עליה מכל רע. מאיה
מסיימת את סיפורה ודן מהדק את חיבוקו ואומר לה: "את בטוחה
עכשיו, אף אחד לא יפגע בך יותר." מאיה לוקחת את אצבעותיו החמות
ומנשקת אותן.
לאט-לאט היא נרדמת.
דן מביט בה ישנה. בפני המלאך המתוקות, בשפתיה הפתוחות קמעה,
בנחיריה הנושמים. הוא מרגיש איך נימי נשמתו מתלפפים לאט סביב
נשמתה הפצועה המונחת על הכר.
כן, עכשיו הוא בטוח. יש לו מספיק סבלנות בשבילה...

"בואי נשחק משחק." אמר לה. "היד שלי בשליטתך המוחלטת. את יכולה
לעשות איתה כל מה שתרצי..."
הם ישבו עירומים על מיטתו הרחבה.
מאיה העירומה לקחה את כף ידו והחלה משחקת בה. העלתה אותה מעלה
ומטה באוויר, ימינה ושמאלה, ושמטה אותה בשעמום. "מה אני אמורה
לעשות איתה?" שאלה בייאוש.
"מה שאת רוצה." ענה.
"אבל אני לא רוצה כלום..."
דן נאנח. "בטח שאת רוצה..." פתאום הרים את ידו ותפס את ידה
בחוזקה.
"איי... אתה מכאיב לי!" צעקה מאיה.
"אז תפסיקי את זה, היד שלי בשליטתך..."
מאיה הביטה בו בכעס לרגע קל, ואז תפסה בידה השנייה בידו ומשכה
אותה ממנה. עכשיו חשה בהתנגדותה. ידו של דן כבר לא הייתה רפויה
וכנועה, היא החלה מושכת לכיוונים שונים, ובכל פעם שמאיה הפעילה
נגדה כוח בכיוון מסוים, שינתה היד כיוון.
פתאום צללה אל בין ירכיה. מאיה התנגדה והדפה אותם ממנה. מבט
חצוף החל לעלות על פניה.
דן חייך בזדון והחל תוקף אותה בשתי ידיים. מאיה לא נרתעה והחלה
הודפת את ידיו בשתי ידיה. מחזה מוזר של דו-קרב מגרה בין גבר
לאישה.
"את עדיין לא רוצה לעשות איתם כלום? תסתכלי כמה חסרי סבלנות הם
נעשים מרוב שעמום..." שאל דן, בין התקפה להתקפה.
"דווקא כן!" אמרה מאיה.
היא אחזה בידיו בחוזקה ודחפה אותם אליו, מבלבלת אותו לגמרי.
היא החלה מעבירה את ידיו המבולבלות על גופו, על ירכיו השעירות,
ומסביב לאיברו החצי-נוקשה. דן חייך במבוכה. "ממזרה..." סינן.
הוא כרך את ידו האחת סביב איברו, ומאיה העלתה והורידה אותה,
ובידו השנייה ליטפה את שדיה. רעד מוזר עבר בה למראה שליטתה
המוחלטת במתרחש. היא הרגישה עקצוץ נעים בתוך בטנה... אולי,
חשבה, זה מה שחיפשה. הייתכן שסוף-סוף הצליחה? היא לא הייתה
בטוחה...
דן בלע רוק ומצמץ בעיניו. מאיה המשיכה לפקד על תנועתן החוזרות
של ידיו. היא הביטה באיברו, שכבר התקשה לגמרי, ונשכה בשפתיה.
מבלי התראה, הדפה את ידיו של דן הצידה, ועלתה עליו. היא הצמידה
את ידיו לירכיה ועכוזה, בזמן שרכבה עליו ונאנקה וגנחה וצרחה
מעונג.
בבוקר המחרת, שמעה מהמיטה כיצד מתלוננים השכנים בפני דן על
הרעש, וצחקקה צחוק עליז ומאושר.

הימים יחלפו, וגם הלילות.
דן ומאיה ירקדו סלסה וייסעו באוטובוסים. מאיה תתלונן באוזניו
על שעמומה ההולך וגובר מכימיה, עד שדן ישאל בפשטות: "אז למה
שלא תלמדי מה שמעניין אותך?" ומאיה תהרהר מה באמת מעניין אותה.
דן יבכה בחיקה על חוסר כיוונו בחיים, ומאיה תלטף את שערו ותגיד
בהתלוצצות: "אתה תמיד יכול להיות נהג אוטובוס..." ודן יצחק
לרגע אבל אז יחשוב בליבו 'למה לא, בעצם'.
מאיה תעזוב את המחלקה לכימיה ותתחיל ללמוד פסיכולוגיה. גם
בשביל להכיר את עצמה, וגם כי היא רוצה לעזור לאנשים. דווקא
היא, שעברה מסע נפשי ארוך כל-כך, תוכל לסייע הרבה יותר מאלו
שדרכם תמיד הייתה מרוצפת וסוגה בשושנים. אבל היא לא תוותר על
מרצים כמו קונפורטי, אנשים בעלי תאבון לחיים וסקרנות אינסופית.
הם שהופכים את החיים לבעלי משמעות מלכתחילה.
דן יצטרף לקואופרטיב אגד, ואולי יקים חברת הסעות משלו לבסוף -
מה שבטוח הוא שלא יחלוף יום בו לא יחזיקו ידיו בהגה האוטובוס.
חלונו תמיד יישאר פתוח ופניו ייהנו מן הרוח הקרה. והחיוך יהיה
קל ונוח לשפתיו.
ובשבת אחת, אחרי שיסיים חלטורה בצפון, דן יתקשר אל מאיה ויגיד
לה להכין סלסלה לפיקניק. "אני מכיר מקום מושלם, שאף אחד לא
יוכל להפריע לנו..." יאמר. מאיה תשב על הספה ותצחק, רגליה
ישענו על השולחן הצמוד, וידיה ישחקו בחוטי הטלפון.
"אמממ..." היא תיאנח, "אז אני אכין הרבה קצפת..." תלחש בקול
מגרה, ואז תצחקק בממזריות.

והם יחיו באושר ועושר, עד שהם לא...