במחוז שומם ורדום, בסמוך לעיירה אחת נידחת, בלב מדבר עלום -
עומדת חוה רעועה ומוזנחת.
ומספרים שלא תמיד היו כך פני הדברים...
מספרים על חלוצים אחוזי אידיאלים, שהגיעו למקום לפני שנים
רבות. כמה? טוב, זאת איש אינו זוכר... אין זה מענייני האגדות
והמשלים לדייק. בכל אופן, אותם חלוצים, שרוח לא חסרה בם וכוחם
היה עוד במותניהם, חלמו חלומות מטורפים בדבר הפרחת השממה,
וכיבוש המדבר, ועוד מיני חזונות מופרכים, שכל אדם נורמטיבי טוב
היה מבטלן בבוז. אך אותם חלוצים לא אבו לדברי הזלזול של הזולת,
להערותיהם הציניות, וללגלוגם הגלוי. הם דבקו באמונתם, והמשיכו,
חרף קשיים מרובים, להשקיע את כל מרצם באותו חלום, ויש האומרים
שאף הצליחו, לזמן מה.
איכן הם אותם החולמים, התמימים? מדוע נטשו וברחו? לאן נעלמה
הרוח, וכיצד אזל הכוח? על שאלות אלו קטונו מלהשיב.
עוד מספרים, שהחווה הישנה הייתה פעם מרהיבה ביופייה. (הגוזמאים
ודאי ישתמשו במילה 'מפוארת', אך אנו מאמינים שבאנשים צנועים
מדובר) ושאת בית הרעפים הקטן והעלוב, שניצב כפאזל עומד שחלקיו
נושרים בזה אחר זה - אותו צבע לבן המתקלף מחזיתות העץ האכול,
ובפרט מן המרפסת שבכניסה - הקיפו בעבר גם אוהלים ובקתות קש
מרווחות - כן, כן. ומחסן התבואה לא היה ריק כשם שהוא עכשיו,
ומרובה תחלואים. והיו גם אורוות, רפתות ודירים, שאירחו דרך קבע
סוסים, פרות ועזים. במיוחד נהנים להזכיר את סככת הפח החלודה,
שהייתה אז מבריקה באור השמש המדברי ומסנוורת את הבאים מרחוק,
כיהלום נוצץ. לכן כונתה אותה חוה, על פי האגדות, 'היהלום של
המדבר', או - 'היהלום'.
אילו היה מזדמן למקום במקרה איזה ברנש חד-עין, היה ודאי מבחין
בנקל כי פעם היו כאן חיי עמל, וכפיים שהקיזו לחם מן הארץ,
וזיעה שנגרה אפיים, ושמחה שלא ידעה שובע. חיים של קומונה
ושיתוף ומשפחה ועבודה ושמחה. פשוט חיים.
כל שנותר כעת, מאותה תקופה ראשונית ויצרית ומנביטה הוא צל
חיוור בזיכרון חלוד...
נו טוב, מספיק עם הנוסטלגיה, לעניינינו.
החווה עומדת שטופה באור אחר-הצהריים, ומתנמנמת לה. קרני השמש
משתלחות מכיוון מערב ומטילות צל מדברי קלוש (אך יסולא מפז)
מזרחה. האוויר יבש ונתון לגחמותיה הקפריזיות של הרוח החמה,
משתעשע בכדור זרדים יבש, ומגלגלו על פני דרך העפר הרותחת.
הדרך עצמה שחוקה ומבוקעת, נכתשה בעקביות - לא  על ידי כלי רכב
- כי אם על ידי הזמן הרב שעבר והרוחות. אילו הייתה האדמה
פורייה יותר, הייתה מתכסה בגידולי פרא למכביר. אך במדבר
עסקינן, ואין זה מאופיו של מדבר להשריץ צמחיה ככה סתם, ומזל
שכך, שכן בזכות אופי זה, שורדת הדרך, שהיא הגישה היחידה אל
ומחוץ לחווה המוזנחת.
ילד קטן, בגופיה מיוזעת ומכנסים קצרים, יושב במרפסת ומבט לאה
ומשועמם על פניו. הוא כבר הרג עשרות זבובים טורדניים - מחצם
בכפותיו המהירות - כחלק ממלחמת החרם שהכריז על המעופפים
המזמזמים, שכמו אינם מתייאשים לעולם מלהטרידו. כעת, כך נראה,
ידו על העליונה. הזבובים נסוגו חזרה למחילותיהם האפלות,
מסתפקים בגישושים זהירים פה ושם. זוהי ללא ספק הפוגה זמנית, עד
שיצברו כוחות, אז ודאי ישובו לתקוף ביתר שאת. במלחמה הארוכה
מדי הזאת תמיד יש סיבוב נוסף. ואחריו עוד סיבוב, ועוד.
לפתע מבחינות עיני הילד בענן אבק שנמתח באופק. מיד הוא מנתר
מכיסאו וממקד את עיניו. ענן האבק נראה מתקדם לאורך דרך העפר
מזרחה. הילד קם במהירות ורץ ברגליו היחפות על פני האדמה הקשה
עד לגדר העץ העקומה כדי להיטיב לראות. כשמגיע הענן אל העיקול
דרומה, כבר מזהה אותו הילד בוודאות גמורה כטנדר הלבן והגדול
שהכיר למופת.
"הדוד סם! הדוד סם!" הוא צועק מיד, רץ חזרה אל הבית, פותח את
דלת הרשת, ומפיץ את הקריאה גם בבטן הבית האפלולי והטחוב. משלא
מוצא את אשר חפץ בו בסלון, וגם לא במטבח, הוא מחליט לצאת אל
החצר האחורית, לפני שיבדוק בחדרי השינה. ואכן, אישה צנומה, אך
נאת מראה, יושבת על שרפרף עץ בחצר הצחיחה. על ראשה מטפחת, והיא
מכבסת בידיה בגדים מרופטים ועלובים המרכיבים את מלתחתה.
אישה זו, ניכר מתווי פניה, כי היא למודת סבל. גבותיה נחושות,
לוחמניות. עיניה עצומות למחצה מתגוננות מפני השמש, וקמטים רבים
סביבם. פיה קמוץ בחוזקה, כמו נמצאת היא במאבק תמידי. ולא
שאבחנה זו רחוקה מהמציאות - שהרי אכן שרויה היא במאבק עיקש ומר
של הישרדות יום-יומית, שלה ושל הילד, שתכף נתוודע לשמו מלא
המשמעות, בתוך המציאות הדלה וטרודת הזבובים שבה הם חיים. משא
לא קל בכלל על כתפיה של אישה אחת, בוודאי. לעובר זר יתכן
והייתה נראית כאישה מרירה וקשה. וכיוון שאין המשל פוגש בה בשעת
המנוחה והנחלה, זהו המקום להפריך את הדברים ולציין, כי למרות
התלאות הרבות שעברה, ידעה היא גם נחת, שמחה ואושר, ואם ירצה
האל - עוד תדע.
"ג'ייקוב, מה יש חמוד?" היא שואלת.
"אמא! אמא!" קורא הילד בהתרגשות, "הדוד סם מגיע! הדוד סם
מגיע!" מיד תופסות פני האם ארשת בעתה. היא מביטה עוד רגע קל
בפניו של הילד המתנשף, כמו עדיין מעבדת במוחה את החדשות
המפתיעות - ואז - בבת אחת, כאחוזה תזזית, היא קופצת מן הכיסא,
ובתנועה מהירה זורקת את הבגדים הסמרטוטיים אל תוך גיגית המים
הניצבת על ידה, ודוהרת אל פנים הבית כשהילד בעקבותיה.
היא מנגבת את ידיה במגבת ומציצה מבעד לחלון המטבח, כדי לאמת את
אשר דיווח הקטן - ואכן, מכונית הטנדר הלבנה של הדוד סם דוהרת
קדימה. מתברר שלא נותר עוד זמן רב, רגעים ספורים אולי, עד
שיגיע אל החווה. היא מסיטה את מבטה מן החלון, ומתחילה להעביר
אותו בחדות ברחבי החדר - מבט עצבני ורועד, שלא בטוח איכן
להתחיל. היא ניגשת אל אחד הארונות ופותחת אותו, מוציאה ממנו
כלי פורצלן עתיקים, מן אותם הירושות שעוברות במשפחה מדור לדור.
אותם כלים שיותר משיש להם איזה ערך כספי הם אוצרים בחובם ערך
סנטימנטאלי עמוק, אישי וקדוש, שמחבר את האדם לעברו והווייתו.
היא לוקחת הכול - את הצלחות, הצלוחיות, הקערות - וטומנת אותם
עמוק בפח הזבל שעל יד הכיור. היא פותחת ארון נוסף, אך פתע
נעצרת, כמו התחרטה, ואצה אל הסלון - חוטפת איזו קופסת עץ מצופה
בלכה שחורה מאחת המגרות. אותה קופסה קטנה ומבריקה ודאי מכילה
אף היא איזה דבר יקר ערך. אך לא לערכו הכספי מתאווה האם. כל
ערכה של תכולתה הוא אישי עבורה. מה יש בתוכה? אולי זוג עגילים,
או צמיד, או טבעת. איזו מזכרת מאותו אבא נעלם שאין אנו מספרים
עליו מאום. ואולי דבר מה אחר. אולי לא התכולה יקרת ערך, אלא
הקופסה עצמה. אולי זו בעצם קופסת נגינה...
"ג'ייקוב - לך תברך את הדוד שלך חמודי."
ג'ייקוב, שעד כה הביט באימו בעיניים תוהות וסקרניות, לא
מתווכח. הוא יוצא החוצה ומחכה לטנדר, שכבר התקרב, בחגיגיות של
ממש, עם שאון בוכנות, צילינדרים וצמיגים, ושובל מפואר של אבק.
הטנדר הגדול, נראה עצום עד מאד בעיניים התוהות והסקרניות של
הילד קטן. הוא מאט לפני הגדר ונעצר. הילד מבחין בבירור בשקים
גדולים ועמוסים בכנו האחורי של הטנדר, אך אין הוא מתמקד בהם.
במקום זאת הוא מתחיל לרוץ בהתרגשות אל הדמות הגברית הכבדה
שיוצאת באיטיות מן האוטו, כאיזה ג'ון ויין, או גארי קופר, או
לפחות איזה רוברט מיצ'ם פוזל, כולו מדושן ומרוצה מעצמו. "הדוד
סם!" קורא הילד כשעל פניו נמתח חיוך רחב.
הגבר הכרסתני יוצא מהרכב בתנועות כבדות ואיטיות, כאדם המודע
לעצמו, החש בגבריותו המתפרצת מבשרו ומעצמותיו. הוא כבר מבוגר,
אולי 50, על ראשו כובע בוקרים דהוי ועל רגליו מגפי עור
מאובקות. הוא מותח חיוך דק על פניו המחוספסות וחרושות הקמטים
בעודו גורר את מגפיו בתנועות מדודות אל אחורי הטנדר, נועץ
בחוזקה את עקביו באדמה בכל צעד.
הילד הקטן קופץ אל דודו ומחבקו בידיו הזעירות.
"ג'ייקוב קטנצ'יק!" מצחקק הדוד, "כמה גדלת! בוא! בוא ותעזור
לדוד הזקן שלך להכניס את השקים האלה לבפנים."
שקי הבצל, תפו"א, השעועית והקמח מוכנסים חיש קל למבואה.
שניים-שניים על כתפיו הרחבות של הדוד, ואחד-אחד על כתפיו הדקות
של הילד. משהסתיימה המלאכה, מרים הדוד את מבטו ומסתכל סביב, עד
שנתקלות עיניו בדמות האישה הצנומה והנאה היוצאת אליו עם כוס
מים צוננים.
"איזו הפתעה! תודה רבה, סם." היא אומרת בקול רועד, ומכריחה
עצמה לחייך.
"הו!" נאנח הדוד, "זה באמת שום דבר." הוא מפטיר בלקוניות.
לא צריך ברנש חד-עין כדי להבין שאהבה גדולה בין האח לאחות לא
קיימת. גם ילד קטן עם עיניים תוהות וסקרניות מבחין באילוצים
הנימוסיים, החברתיים - יש שיאמרו המשפחתיים - שמכסים את האמת
והיושר, כשמן המכסה את הצירים, ומקל על פעולתם. ובשל אילוצים
אלו ממש נאמרים גם הדברים הבאים:
"אז... מה שלומך?"
"שורדת. קצת קשה, אבל שורדים."
"כן..." פוסק הדוד, מנגב את הזיעה ממצחו ומקנח בלגימה טובה מן
המים.
"איך המצב בעיר?"
"אני יודע... אותו דבר, פחות או יותר..."
"אני מבינה..." פוסקת האם (דבר סרק מוחלט, שכן אין היא מבינה
כלל וכלל). ואף על פי שזהו תורו של הדוד ליטול את היוזמה,
פוצחת האם בשנית: "נו, ומה שלום אמא?"
"בסדר, עדיין קצת חלשה. היא בקשה ממני למסור דרישת שלום חמה
לבת ולנכד שלה."
"יופי."
כל מעייניו של הילד ג'ייקוב הן אל מגפי העור וכובע הבוקרים של
דודו. הטקס הצבוע חולף מעל לראשו, המילים אינן חודרות דרך
אוזניו. הוא עוד רך ותמים מכדי לקבל על עצמו עול נימוסים
והליכות.
"טוב, כדאי להכניס את המצרכים פנימה, לפני שהם ירקבו." רומז
הדוד, שקץ בגינונים.
"בבקשה, בבקשה, תכנס." מחזירה האישה. קולה מנסה להתכסות ברגש,
כשל אדם שרק עתה פענח את דבר החידה. אפילו ברנש חד-עין, לא היה
מבחין שמדובר במשחק מעולה, ששני הצדדים שותפים לו.
חיש קל מועברים השקים למזווה. הילד ג'ייקוב גונב שלושה
תפוחי-אדמה עגולים, וחומק מבלי שיבחינו בו אל החצר האחורית
להתאמן על להטוטיו. הדוד מעביר את עיניו על המטבח, ניגש לסלון,
מלטף את השידה וסוקר את הקירות, כטורף המתענג על ריח טרפו בטרם
ינעץ את שיניו. האם מסתכלת בעצבנות, מנסה לעטות ארשת רגועה
ומסבירת פנים, אך ללא הצלחה.
עכשיו, גבירותיי ורבותיי, מתחיל המחזה המופלא, שלשמו נכתבו כבר
למעלה מאלף וחמש-מאות מילים. אותו ריקוד שד הזוי ומעלה חמה.
הדוד שועט אל ארון הזכוכית הגדול שניצב בסלון, פותח את דלתותיו
ובוחן את תוכנו בקפדניות. "הילד כבר גדול," הוא אומר בעודו
מרים קערת זכוכית מאובקת, "בן כמה הוא?" הוא מקרב אותה אליו
ובוחן אותה ברצינות עד אשר מבחין בסדק דק שנמצא בתחתיתה
ומחזירה למקומה.
"הוא חגג יום-הולדת תשע באביב." האם אומרת בקול קצת חזק מכדי
שישמע רגוע.
הדוד מעביר עוד מבט אחרון בארון, ואז סוגרו. "אם ככה אני צריך
לקנות לו מתנה לפעם הבאה שאקפוץ." הוא עובר לשידה הסמוכה,
מתכופף ופותח את דלתותיה. הוא מעביר בין אצבעותיו מפת שולחן
רקומה - בתולית ובוהקת בלובנה - וכל אבק הדרכים והפיח שאסף
במשך היום נקשרים אליה באהבה. "את יודעת, אחות, כבר הרבה זמן
שאני מחפש מפת שולחן טובה. את עדיין משתמשת בזאת?"
האם מקמצת את פיה ומרימה גבה. אפילו היא אינה יכולה שלא להתפעל
מן הערמומיות הממולחת של אחיה.
"לא, כבר שנים שלא השתמשתי בה. עדיף שהיא תשמש למישהו מאשר סתם
תשב באיזו שידה ותעלה אבק."
הדוד טומן את המפה מתחת לזרועו, כעיתון של בוקר, ושועט קדימה,
לשלל הבא. על מדף מעל לכורסא נחים כמה ספרים מתפרקים. הוא
מעביר את אצבע יד שמאל שלו על הספרים ועוצר על ספר אחד רעוע
ועב-כרס. "תמיד רציתי לקרוא את זה."
"אני לא חושבת שאתה תאהב את זה," מנסה האם. "זה מדבר על משוגע
אחד שהעולם סביבו השתנה, והוא מתעקש לחיות על פי קודים מיושנים
של אבירות."
"שמעתי שיש שם הרבה קרבות..."
"הוא נלחם שם בטחנות רוח, ולא באויבים של ממש."
"נשמע די מוזר... אבל בכל זאת הייתי רוצה לתת לזה צ'אנס."
"טוב," מתייאשת האם. "אז כדאי שתקרא את זה. לא הייתי רוצה
להיות זו שמונעת מאדם את השכלתו."
הדוד מחייך חיוך ממזרי וטומן גם את הספר מתחת לזרועו. זהו מחיר
ה-'טובה' שעשה.
כך נסחרים הדברים. כך ממשיך הריקוד המסחרר. אך כיצד נולד
הריקוד? כיצד נתגלגלו הדברים לכדי טקס שכזה, עמוס בגינונים
מיותרים? מדוע לא מוצגים הדברים בפשטותם, מבעד למסכי הצביעות
והזיוף? ובכן, נכבדיי, הרי לכם כוחו של הרגל, כי את הדבר שנוצר
והתהווה אט-אט, קשה לשבור במכה אחת. וכך אותם רקדנים, מכוח
האינרציה, ממשיכים לרקוד...
הדוד זונח את הסלון ועובר לחדר השינה. האם קודחת בראשה איזה
משפט, או חילופי דברים, כל דבר שיסיח את דעתו. "אני מצטערת
שאין לי שום דבר להציע לך, אח יקר, אבל פשוט תפסת אותי לא
מוכנה. קפצת ככה בלי שום הודעה או טלפון..."
"כן, חשבתי לעשות לכם הפתעה קטנה." הוא עונה, בעודו פותח וסוגר
את מגירות התחתונים של האם, בודק כל מגירה בעיני נץ, האם יש בה
מן הנוצץ. משהתעייף מהמגירות הוא עובר לשידה הקטנה שליד המיטה,
אך נעצר ובוחן את המאוורר הקטן שמונח עליה. "איזה צירוף מקרים
- בדיוק שלשום התקלקל לי המאוורר במשרד. אני יכול..."
האם מרימה גבה. לילות הקיץ חמים מדי עבורה, אך היא תשרוד גם
ללא המאוורר הקטן. לא בגינו היא תשבור את עסקת החליפין שהולכת
ונרקמת. שהייתה ידועה לה למן הרגע הראשון, בעצם. "בטח, דווקא
נעשה די קריר בלילות, בזמן האחרון." היא מתרצת.
הדוד מתחיל להעמיס את הדברים על הטנדר. את מקומם של שקי היוטה
הגדולים ממלא אט-אט השלל התופח. לכל מה שכבר הזכרנו התווספו
זוג כסאות מעץ, מזרן ישן, סדינים, מכסחת דשא חלודה, ואפילו
גלובוס חורק.
כעת מחטט הדוד בארונות המטבח. האם ודאי מתפללת שלא שכחה
דבר-מה. הוא מוציא כמה מטפחות בד רקומות ביד. "אלה ממש יפות."
הוא מתפעל. "את הכנת אותם?"
"כן." אומרת האם, כובשת את כעסה בחיוך חמוץ.
"הם פשוט מדהימים! אני יכול לקחת חלק?"
"תיקח את הכול." היא יורה. בטח שהיא יכולה להכין חדשים, אפילו
טובים יותר. זה בכלל לא נורא.
פתאום מוציא הדוד זוג פמוטים מנחושת. אין הם נעלים בערכם, וגם
לא מרשימים ביופיים. אך בכל זאת זעה האם ונדמה כי ליבה מחסיר
פעימה. הגם להם ערך רגשי, אישי וקדוש? מיד נברר.
"מה יש לנו כאן?" שואל הדוד ומעביר את מבטו לאורכם. "הם לא
רעים, לא רעים בכלל."
"לצערי, אח, לא אוכל לתת לך אותם." אומרת האם, ומנסה לשמור על
קול יציב ובטוח.
"למה לא?" ישר קופץ הדוד. מבטו פוגש את מבטה הסוער. "איזה
שימוש כבר יש לך בהם?"
"אני משתמשת בהם בארוחות ערב שבת, וחגים..."
"נו, שטויות" מפטיר הדוד, "בשביל אור את יכולה להשתמש בעששית,
ואת הנרות את יכולה להעמיד סתם על איזו צלוחית."
האם בולעת את רוקה. היא חייבת להישמע החלטית, אסור לה לוותר.
"ובכל זאת, הם יקרים לי. לא אוכל לתת אותם."
הדוד הנרגז מסיט את מבטו וצועד באיטיות לאורך המטבח. הוא מניח
את הפמוטים על השולחן הקטן, שעליו נוהגים באי הבית להתקין את
סעודתם. כובע הבוקרים הדהוי יורד סוף-סוף מעל ראשו, והוא מעביר
יד מחוספסת בשערו. אתנחתא קלה בלבד, בטרם ינחית את מכת המחץ.
"את יודעת, הנסיעות הללו לא זולות." הוא פוצח בעוד האם מזדקפת
ברעדה, "הם עולות לי בהרבה דלק, שלא לדבר על המצרכים עצמם..."
"אני לא יכולה." מתפרצת האם, מנסה בכל כוחה לדבוק בהחלטתה.
"ועוד עכשיו," הוא ממשיך, "מחיר הדלק עלה, בגלל התייקרות הנפט
והכול - זה הפך לעסק לא זול, לא זול בכלל." כעת הוא שב ומביט
ישירות אל תוך עיניה. והאם שותקת, מרוגזת כולה. מי יודע אילו
קללות היא צורחת בלבה העדין. "נו באמת, אני בטוח שאת יכולה
לוותר על זוג פמוטים מסכן, אחרי כל המאמץ שהשקעתי בשביל לבוא
עד לכאן." עיניה של האם רועדות. הוא כבר יודע שניצח, צריך עוד
דחיפה קלה ודי. "רק זוג אחד, זה הכול. אני חייב לרוץ כבר, יש
לי עוד כמה עניינים לסדר בעיר."
האם עוצמת את עיניה. מבחוץ היא יכולה לשמוע את הרוח מייללת, את
זמזומי הצרצרים, ואת קרקור העורבים. היא יכולה לראות את הכלום
הגדול שנמצא שם, רק מעבר לדלת - השדות הריקים, העצים היבשים,
וכל החיים הנמקים, המצטמקים. כיצד תשרוד לבדה? לא... הוא שבר
אותה, זה ברור. בשארית כוחה היא מצליחה להנהן קלות לאות הסכמה,
בטרם היא מפנה אליו את גבה ומביטה מבעד לחלון המטבח הקטן,
אכולת אשמה ומבוישת.
הדוד מרים את הפמוטים שוב ושם את פעמיו החוצה. בעודו יוצא הוא
מבחין בפח זבל המלא על גדותיו.
"את רוצה שאזרוק את הזבל בדרך החוצה, אחות?" הוא שואל, אולי
כמחווה של פיוס.
הקוראים הנכבדים ודאי מתארים לעצמם כמה כוח ואיפוק עצמי נדרשים
מהאם שלא לקפוץ למשמע אותה שאלה הרת אסון. "אין צורך. אני עוד
צריכה לקלף תפו"א לארוחת ערב. אזרוק אותו מאוחר יותר." היא
אומרת בקול רועד אך שליו.
הדוד יוצא מן המטבח ועוזב את הבית. צעדיו הכבדים הולכים
ומתרחקים באוזני האם, שעומדת קפואה מנגד לחלון. היא מביטה בו
בעודו עוזב, ניגש אל הטנדר באיטיות, ונכנס לתוכו. נהמת המתנע
קורעת סוף-סוף את שמכת החוסן שבה ניסתה האם להתכסות, והיא
פורצת בבכי תמרורים. ודאי מאשימה את עצמה - כיצד יכלה לשכוח
אותם? מדוע הסכימה? שמא הייתה צריכה לנהוג כך, ואולי כך - ורק
לא כך...
ענן האבק של הטנדר נעלם באופק. ג'ייקוב הילד מתגנב חרש אל
המטבח, לקול התייפחות אמו. בפנים הוא מגלה את אמו הקשוחה
והאמיצה, ישובה על כסא ומכסה את פניה. "די, אמא, די." הוא ניגש
אליה בדאגה ומחבקה. כרוב הילדים, המייחסים לעצמם חשיבות עצמית
גדולה, הוא נשבע בלבו שלעולם לא יגנוב עוד תפו"א. לעולם!