היית שחורה כמו עינייך היוקדות
היית קשוחה פרועה רכה שפויה
פעורה ביום ופעורה בלילה
היית בשר תשוקה חיים ומוות
שיניים צל רוח וחושך
עינייך שפתייך חלצייך היו שם
בכל מקום בתוך פי האילם,
אין טעם לחזור לחיבוק הטפל
לאותה צורה לובשת בכי
לאותה שקיעה כנועה וקרושה,
ובחצות חשכו המים על ראשך הרושף
עינייך אחזו את בקיעי האפלה
ודמיונך הפרוע היה לפסיעה צולעת
ובא לי לבכות את חלוף האהבה
ובא לי לזעוק על בוא הצער
כי היית אהבה באדמה המיילדת
כי היית אהבה על כוורות המשי
כשהפרח השחיר וגעש ונבל
וקינות מלאכים נהדפו עד האופל
שם בין מסילות הכוכבים הכבויים
אי-שם בין שמי הנצח המכושפים.