שמעתי אותם רבים שוב, הוא בקול הבס שהעביר לי צמרמורת בעמוד
השדרה, היא בצרחות חותכות קרביים, לפעמים גם בבכי.
הם רבו הרבה, בעיקר בשעות הערב המאוחרות.
כמה ימים לפני כן הוא סטר לה, סטירה מצלצלת שהשאירה על לחיה
סימן אדום זמן רב אחר-כך.
החלון שלי היה בדיוק מול חלון הסלון שלהם. הכל נכנס אלי לחדר
בלי להתחשב בשום דבר ואף אחד. ככל שעבר הזמן הריבים שלהם נהיו
תכופים יותר ויותר. הם היו צועקים אחד על השני, רבים בזעם וכאב
שלא נגמרו מעולם.
זה אף פעם לא נגמר טוב. תמיד הייתי שומעת שתי דלתות נטרקות -
דלת חדר השינה ודלת הכניסה. כל פעם הייתי רואה אותה יוצאת
בהליכה מהירה, הדמעות זולגות מעיניה בשטף, בלי יכולת לעצור.
לפנות בוקר היא היתה חוזרת, האיפור מרוח, עיניה נפוחות, פניהם
ובגדיה מוכתמים בכתמים משונים, חשודים. לעיתים נדמה היה לי
שאני מבחינה גם בניצוץ של ניצחון פראי, אי שם בעמקי עיניה
האפורות. אבל תמיד אמרתי לעצמי שאני סתם מדמיינת, הרי כל כך
הרבה כאב נשמע בקולה כשצעקה וצרחה עליו, שדבר כזה כלל לא בא
בחשבון.

כשהייתי רואה אותם במשך היום, הולכים יחד ברחוב או יושבים בבית
קפה, נדמה היה כאילו הכל בסדר. הם היו מפטפטים וצוחקים,
מחליפים חיוכים ולעיתים היא היתה שולחת לו נשיקה באוויר, נשיקה
שתמיד נדמתה לי כפרפר לבן המתעופף בחינניות מכף ידה.
בסך הכל הם נראו כזוג אוהב ומאושר. כאילו שום דבר לא מעיב על
שלוות חייהם. כל פעם שהייתי רואה אותם הייתי בוהה בהם בתמיהה,
עד אשר האדם שהיה איתי באותו הרגע היה דוחף מרפק בצלעותי ומעיר
לי הערה טיפשית כלשהי.

כאשר רק החל העניין, הייתי שואלת את משפחתי וחברי בזה אחר זה
אם הם לא שמו לב, אך כולם הביטו בי במבט שהבהיר חד משמעית שהם
אינם מבינים על מה אני מדברת.
אפילו כאשר חברתי הטובה ישנה אצלי באחד מהלילות בהם הם רבו,
היא לא הבחינה בדבר. בעוד הצעקות שפרצו אל החדר גרמו לי
להתעורר בבהלה, חברתי המשיכה לישון בשלווה כאילו דבר לא מפריע
את דממת הלילה.
כעבור כמה זמן, לאחר שנתקלתי שוב ושוב באותן הבעות פנים
שהבהירו לי שבעליהן תוהים אם הכל בסדר איתי, הפסקתי לשאול, ורק
ביני לבין עצמי עוד המשכתי לתהות בתמיהה איך זה שאני היחידה
שמבחינה במה שקורה.


הדבר נמשך שלושה חודשים ואז נגמר בחטף.
התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת לקול קריאות פועלים. קמתי מהמיטה,
ניגשתי לחלון וראיתי אותם למטה, מעבירים רהיטים וחפצים שונים
מהבית אל תוך המשאית שעמדה ברחוב, משאית ענקית, צבועה בצבעים
משונים, דהויים.
לבשתי בזריזות חוק מעל הפיג'מה וירדתי במהירות במדרגות.
אבי ישב בסלון, קורא את עיתון הבוקר שלו ושותה קפה, ונראה
כאילו הוא לא מבחין בדבר. לא התעקבתי לדבר איתו. כבר התרגלתי
לכך שאני היחידה שמבחינה במה שקורה בבית השכן. פתחתי בתנופה את
דלת הכניסה, רצתי יחפה על הדשא הרטוב המכוסה טל ועצרתי מתנשפת
ליד הגדר. הבטתי בפועלים בעודם מעבירים עוד ועוד חפצים שונים
ומשונים מהבית אל המשאית הענקית. אחד הפועלים קרץ לי, אבל זה
היה הסימן היחיד שמישהו הבחין בי. הם לגמרי התעלמו ממני, כאילו
לא עמדתי מטרים ספורים מהם ובהיתי בהם כאילו הם יצורים מעולם
אחר.
תוך שעה הם סיימו, סגרו את הדלת האחורית הגדולה של המשאית
ונכנסו פנימה. זה שקרץ לי קודם נופף לי בידו, קפץ למושב הקדמי
וטרק את הדלת. המנוע רעם והמשאית נסעה משם בטירטור, משאירה
אחריה ענן סמיך, אפור- סגלגל ומסריח.
חזרתי אל הבית, הולכת באיטיות, שקועה במחשבות.
אמא עמדה במטבח, חותכת ירקות לארוחת בוקר.
"איפה היית?", היא שאלה אותי כשנכנסתי. "חיפשתי אותך". "הלכתי
להביט בפועלים שלקחו את הדברים מהבית שלידינו", אמרתי בעודי
מתיישבת ליד השולחן."פועלים?" שאלה אמי,"איזה פועלים? אין בכלל
מה לקחת מהבית הזה. כבר שנים לא גרים בו... אולי באמת כדי
להגיד לעיריה שיסגרו אותו או משהו", אמרה בהירהור."אני לא
חושבת שזה טוב שהילדים משחקים שם, זה מסוכן".
לא יכולתי לשתוק יותר - "מה זאת אומרת 'כבר שנים לא גרים בו'?
הרי אתמול עוד גרו בו הזוג המוזר ההוא, אלה שתמיד רבו בלילות
וביום נראו כאילו החיים מחייכים אליהם. אני לא מבינה! איך זה
שאף אחד לא שם לב לזה חוץ ממני?"
הרמתי מבט אל אמי ותפסתי אותה מחליפה מבטים עם אבי שבדיוק נכנס
למטבח.
אמי הניחה יד קרירה על מצחי. היא הביטה בי במבט מודאג ואמרה
בקול חלש במקצת "יקירתי, את מרגישה טוב? אני מציעה שתישארי
בבית היום".
"לא קרה לי כלום! אני לא מדמיינת! אתם אלה שלא שמים לב לשום
דבר שקורה סביבכם!" אמרתי בכעס ועליתי אל חדרי, טורקת את הדלת
מאחורי.
הדלקתי את הרדיו בתקווה שמוזיקה תוכל להרגיע אותי קצת, אבל
בדיוק היתה מהדורת החדשות של המחוז. התכוונתי לסגור אבל פתאום
שמעתי משהו שגרם לי לקפוא על מקומי:
"...סידרת הרציחות שאירעה בתקופה האחרונה הגיעה אל קיצה
במפתיע. אתמול, בשעת ערב מאוחרת, נכנסה אל תחנת המשטרה
השכונתית צעירה כבת 24. האישה התוודתה על כל מעשי הרצח שהיו
במחוז בשלושת החודשים האחרונים. היא תיארה בפירוט כל מעשה וכן
איך נראתה כל אחת מזירות הרצח. כמו כן, טביעות אצבעותיה תואמות
את טביעות האצבעות בכל זירת רצח שהתרחשה במחוז בשלושת החודשים
האחרונים. שמה של האישה הוא רוז מק'קולין, קומתה ממוצעת, שיערה
בלונדיני בהיר קצר, עיניה אפורות. כל המכיר אישה העונה לתיאור
זה מתבקש להגיע בהקדם האפשרי לתחנת המשטרה הקרובת לביתו, במטרה
לאסוף כמה שיותר פרטים על האישה".

הייתי מוכת אלם. צנחתי על מיטתי ובהיתי בחלון בכהות חושים. השם
הזה, רוז מק'קולין, ןהתיאור, תאמו בדיוק את את האישה שגרה בבית
ממול, האישה שהריבים שלה ושל החבר שלה העירו אותי לעיתים
קרובות כל כך, האישה שאף אחד חוץ ממני לא ראה אף פעם.



כמעט הלכתי אל תחנת המשטרה. כמעט סיפרתי להם הכל. אבל פחדתי.
פחדתי שהם לא יבינו על מה אני מדברת, שיגחכו לעברי ויגידו לי
ללכת הביתה. פחדתי שיגידו לי שאני מבזבזת את זמנם, שיגידו לי
לספר את הסיפורים שלי לאנשים אחרים, כי אין להם זמן לשטויות.
פחדתי שכמו המשפחה והחברים שלי הם יביטו בי במבט תמה שיבהיר לי
שהם תוהים אם משהו לא בסדר אצלי בראש.


וזהו. לא סיפרתי לאף אחד. עד היום אני שומרת את זה בבטן, וביני
לבין עצמי אני חושבת - האם באמת היה כדאי לשמור הכל בפנים? האם
לא היה כדאי לנסות לספר?