29/4/2008

טיק.....טאק.....טיק.....טאק.....

בזוית האוזן אני שומע איזה רעש מוזר. לא ברור למה, אבל הוא
גורם לי לחייך.

טיק....טאק.....מאיפה זה מגיע?

אז בגלל שאני בנאדם סקרן מטבעי, אני מסתובב לכיוון הצליל. אני
רואה שם מאחורי את השעון הישן שתלוי לנו על הקיר כבר שנים, אבל
משום מה אף פעם לא באמת הסתכלתי עליו כמו שצריך. לרגע אפילו
שאלתי את עצמי, הוא תמיד היה שם? כן, כן, עכשיו אני נזכר. שעון
קיר גדול כזה, עם חלון לקוקיה, אבל לא מהמשוכללים שהקוקיה
קופצת כל שעה, סתם פסל של קוקיה קפואה מאבן מעל המחוגים. אני
חושב לעצמי איך זה שלא הסתכלתי על השעון הזה קודם? ממה פחדתי?
תראה איזה יופי, איך המחוג של השניות חי ומשחק עם עצמו תופסת
גובה. איך המחוג הגדול והמחוג הקטן כמעט נוגעים אחד בשני, כמעט
אבל עדיין לא.

אז בגלל שאני אדם סקרן, בחנתי כל פרט קטן בשעון. למשל, אין לו
את כל המספרים, וה-3 בכלל הפוך. המטוטלת קצת עקומה לימין, והיא
בכלל לא מיטלטלת. סתם תלויה לה למטה, יושבת בשיעמום ומחכה
שהזמן יעבור. והקוקיה בכלל מסובבת את המבט שלה לאחור. חשבתי
לעצמי מה הקוקיה הזאת עשתה רע למישהו שהוא החליט לפחלץ אותה
ככה עם ראש מסובב ולתקוע אותה על השעון הזה, לעד בוהה בקיר
שאחריה. בטח פעם הייתה לה משפחה של קוקיות אבן שעפות להן בשמים
ומביטות לאן שהן רוצות.

אז הסקרנות שלי התחילה לנקר לי בראש ולשאול איך בכלל יכול
להיות שלא שמעתי את התקתוק הזה עד עכשיו. אולי הייתי אטום
מידי. אולי הייתי מוסח בגלל כל הרעש של הטלויזיה והמכוניות
והמכונת פופקורן. אולי לא הייתי בבית מספיק, וגם כשהייתי הייתי
לחוץ מידי, עסוק מידי, בשביל לשים לב למשהו שולי כמו תיקתוק של
שעון. ואז חשבתי לעצמי שאולי... אולי רק עכשיו הוא התחיל
לתקתק...

אתה בוהה יותר מידי בחתיכת עץ הזאת שתלויה על הקיר, אני אומר
לעצמי. ובכלל אנשים מחכים לך. אז אני מסתובב ומתחיל ללכת
לכיוון הדלת. אבל בגלל שעוד קיים בי טיפה יצר של סקרנות, אני
מסובב את המבט, ונותן הצצה אחרונה להוכחה האמיתית והיחידה
שהזמן זז קדימה. ואז אני חושב לעצמי על כל מה שהולך לקרות לי
בזמן הקרוב, וזה גורם לי לחייך. ועכשיו כבר ברור לי הכל.