הניה היתה זקנה. היו לה הרבה קמטים בפנים והשיער שלה היה לבן
לבן. לבעל שלה לא היו קמטים והשיער שלו היה שחור. הם גרו
מולנו. ממש דלת מול דלת.

להניה היה מספר כחול על היד. היא באה 'משם'. אנחנו לא ידענו
איפה זה 'שם'. ההורים שלנו לא אמרו. גם הניה לא דיברה. היא
כמעט לא ידעה עברית.

לבעלה של הניה לא היה שם וכולנו קראנו לו 'אדוני'. 'אדוני'
תמיד היה מחייך וקורץ בעיניים ואיפה שיש ילדות היה אומר: "זיג
זיג" או "זיק זיק ועושה סימנים ביד הסגורה שלו. לא ידענו מה זה
זיג זיג, חשבנו סוכריה או ביסקוויט. בהתחלה היינו מבקשים לראות
מה יש לו ביד הסגורה כשהוא אומר זיג זיג  או זיק זיק אני כבר
לא ממש זוכרת, בגלל שהיה לו מבטא שלא כל כך הבנו. הבנים היו
מנסים לפתוח לו בכוח את היד, אבל לא היה לו כלום ביד. אחר כך,
כשהיה בא אלינו עם החיוך הזה שלו, לא היינו שמים לב אליו ואחרי
כמה זמן, לא זוכרת כמה, כבר קראנו לו אדון זיג זיג או פשוט זיג
זיג.

אמא תמיד אמרה לנו לא להתקרב ל'אדוני'. אמא סובבה את האצבע שלה
על הרקה. כך למדנו ש'אדוני' הוא קוקו ואולי גם הניה.

הניה אף פעם לא צחקה. אשה אחת שהיתה מבקרת אותה, אמרה לאמא שלי
שמאז שלקחו לה את הילדים, היא לא רוצה לראות ילדים. אני חושבת
שהיא בכלל לא אוהבת ילדים כי היא תמיד גרשה אותנו כששיחקנו
ב'תופסת' ליד הבית שלה. כשעשינו רעש היא היתה יוצאת עם ספל
אלומיניום גדול מלא מים ושופכת עלינו. וגם היתה צועקת מילים
שלא הבנו.

לפעמים הניה היתה מלטפת לי את השיער ובוכה. היתה לה מילה אחת
שהיתה אומרת כל הזמן "שיינל'ה". הייתי מנסה להשתחרר מהידיים
שלה, אבל ביד אחת היא החזיקה אותי חזק וחיבקה וביד השנייה היתה
מלטפת. העיניים שלה בכו. כשסיפרתי לאמא שלי, היא נהייתה עצובה
ואמרה לי בשקט שאולי אני דומה לילדה שלה וגם אמרה שאם אני
מפחדת ממנה אז שלא אלך אליה יותר.  אני הלכתי בגלל הבובות.
לפעמים היתה מרשה לי לשחק בהן ולפעמים היתה מחביאה אותן.

כשהייתי אצל הניה ו'זיג זיג' היה מגיע מהעבודה, הניה היתה
מושכת אותי לדלת ושולחת אותי הביתה אפילו שלפעמים רציתי להשאר
ולשחק עוד בבובות היפות.

להניה היה כובע קש עם הרבה פרחים, היא לבשה שמלה על שמלה על
שמלה,  לא הבנו למה בקיץ היא לובשת כל כך הרבה שמלות. ככה היתה
יוצאת לרחוב. הילדים היו רצים אחריה וצועקים "הנה הניה
המשוגעת", "הנה הניה המשוגעת". אמא שלי היתה אומרת שככה היא
שומרת על הבגדים, שאף אחד לא יקח לה. והנעליים? שאלנו, "לא
יקחו לה את הנעלים שנשארו בבית?" אבל אמא רק הביטה בנו ולא
ענתה אבל פעם ראינו בסל של הניה ניירות ונעלים ישנות. לפעמים
אמא היתה שולחת אותי או את אחותי לתת אוכל להניה, אבל אף פעם
לא כש'זיג זיג' היה בבית.

כשהיינו דופקות על הדלת שלהם, הניה היתה קודם מציצה מאחורי
הוילון, ואחר כך פותחת קצת את הדלת, שולחת יד לוקחת מה שהבאנו
ונועלת. לאבא שלי היתה חנות מכולת ואת כל הסוכריות השבורות
והביסקויטים השבורים היה מביא הביתה, כי אי אפשר למכור שבור.
לנו לא היה איכפת לאכול ביסקויט שבור וגם להניה לא היה איכפת.
להניה לא היו כמעט שיניים. הניה אף פעם לא החזירה את הכלים
שבהם הבאנו לה אוכל או עוגה או ביסקוויטים, אבל 'זיג זיג' היה
מחזיר אחרי כמה ימים ותמיד כשהיה מחזיר את הכלים, היה מתכופף
ונותן נשיקה לאמא שלי ביד ואומר משהו במבטא מצחיק כזה. אמא שלי
לא צחקה. היא רק משכה את היד שלה ממנו, כי הוא החזיק לה את היד
הרבה זמן.

אבא שלי בכלל לא אהב את זיג זיג. אני חושבת שהוא היה כועס עליו
ובגלל זה גם אף פעם לא אמר לו שלום.  היה עושה את עצמו כאילו
שלא רואה אותו. עם הניה אבא שלי היה בסדר. כשהיא היתה באה
לקנות אצלו חצי לחם, תמיד היה נותן לה חצי גדול.

'זיג זיג' היה כל היום בעבודה, הוא עבד בפרדס, תמיד היו להם
תפוזים בבית, ערימות של תפוזים. אני חושבת שהם אספו אותם. אף
פעם לא ראיתי שאכלו מהם. לפעמים הניה היתה נותנת לי תפוז. אחרי
הצהריים הוא היה חוזר הביתה, מתרחץ ומתלבש ויוצא החוצה לשאול
את הבנות  הגדולות:  "רוצה זיג זיג?".

בימים שמחלק הנפט היה מגיע, היתה הניה יוצאת עם פח אלומיניום,
בפח הזה שמו פעם זיתים. כשמחלק הנפט היה ממלא לה את הפח והיה
קצף, הניה היתה נותנת לו מכה ביד ואומרת: "לא קישקוש. כלום
גאנב". אני חושבת שככה היא היתה אומרת, לא זוכרת בדיוק. בהתחלה
לא הבנתי מה זה 'לא קישקוש', אבל אמא אמרה שהיא מתכוונת שימלא
עד הסוף בלי קצף. אמא שלי אמרה  ש"כלום גאנב" זה שלא יגנוב
כלום, למלא עד הסוף. ואמא שלי גם אמרה שהניה צודקת כי האיש של
הנפט, היה שופך נפט חזק לתוך הפח שיהיה קצף ולא יראו שהפח לא
מלא עד הסוף. אבל יותר מעניין היה האיש שמכר קרח, היה להם
צילצול שונה. נפט הניה היתה יוצאת לקנות. אבל כשהיה מגיע איש
הקרח הניה שלחה אותי, תמיד אותי, לקנות לה רבע בלוק. נתנה לי
חתיכת שק שיעטפו לי את הקרח וגם נתנה לי משהו מברזל להחזיק את
הקרח. אמא שלי אמרה לנו שזאת מצווה לעזור לאנשים, לי לא היה
איכפת כי בזמן הזה נהניתי עם כל הילדים מחתיכות קרח בפה.

יום אחד באו אנשים עם אוטו גדול ולקחו אותם. אמא אמרה שבגלל
שכאן בשכונה שלנו אין להם חברים שמדברים בשפה שלהם. ושלקחו
אותם למקום שיש עוד אנשים 'משם'.

לא ראיתי יותר את הניה וגם לא את 'זיג זיג'. אבל יום אחד ראיתי
מרחוק אשה עם כובע מלא פרחים ועם סל ביד. רצתי אליה בשמחה
וקראתי "הניה, הניה"... אבל היא לא היתה הניה. גם לאשה הזאת
היה מספר כחול על היד. אולי גם היא היתה 'משם'.

"מג'נונה, מג'נונה". אמר איש אחד עם פיג'מה שישב על כסא בחצר
שלו והצביע על האשה. ואחר כך, גם הוא, כמו אמא שלי, סובב את
האצבע שלו על הרקה.