מדי שבוע אני מטריח את עצמי אל הסמינר להכשרת מורות בו אני
מקבל את הכלים הנחוצים כדי שיום אחד אוכל גם אני לכפות את
עצמי, את דעותיי, את אמונותיי המעוותות ממילא, על ילדים לא
תמימים, חפים זמניים צעירים. השיעורים בסמינר מייצרים אצלי
מנעד תגובות שנע בין אדישות מוחלטת, קפואה ומרה, לתשוקת הרס
המבוטאת בדרכים נלעגות, ראשוניות ולא מחוכמות. ביום השני
ללימודיי הצלחתי להביא לסילוקי מהכיתה ולהעמדתי המיידית בפני
וועדת המשמעת של הסמינר. אין זה משנה מה אמרתי או עשיתי.
המשמעות האמיתית, המפכחת, טמונה בדפוס השיטתי של התלקחות מהירה
וזעירה, מורגשת וניתנת לשכחה בלי להותיר אחריה סימנים.

בוועדת המשמעת הושמעו בפניי כל הטיעונים ההגיוניים, הוצגו לי
התרחישים האפשריים, נאמר לי בצורה ברורה כי בפעם הבאה שהתנהגות
מהסוג הלא חשוב הזה שאני לוקה בו תתרחש, אמצא את עצמי מחוץ
לסמינר המורות. כל מה שרציתי באותו הרגע היה שיפעילו נגדי את
העונש המלא, המוגזם, העונש שייתן לי את מה שאני זקוק לו יותר
מכל -  מלקה אכזרית ועזה ביד פתוחה, שיבוש זרימת דם יחידי,
עמוק. רציתי להינזף בו זמנית על ידי דיקנית הסטודנטיות, על ידי
מנהלת תכנית ההכשרה שלי, על ידי המנחה הפדגוגית העצובה שלי,
בפני הכלבלב שלה. רציתי שיכו אותי על פניי עשרות פעמים, בלי
חרטה, שיסטרו לי וישליכו אותי לאחת המדשאות המוריקות הנהדרות
הללו שאנשי האחזקה שוקדים על טיפוחן כל העת.

וועדת המשמעת מצאה אותי אשם בהתנהגות חריגה. המרצה שאותה
גידפתי חשבה שעליי להתנצל בפניה  בשיעור הבא, לעיני כל פרחי
ההוראה הצעירות הללו, משונסות המותניים, מתוחות העור ורפויות
השכל. המרצה התעקשה, היא טענה שגידופיי מונעים ממנה שינה,
שהתנצלותי היא בבחינת מעשה כפרה קודם כל עבור עצמי, שעליי
לנסות ולהציל משהו ממה שחוללתי לעצמ, לפרחי ההוראה הנהדרות
הללו. כל היושבות בחדר הסכימו שעליי לעשות זאת. אני עשיתי זאת.
ביום הלימודים הבא, התייצבתי בכתת הלימוד, בבגדיי המהוהים,
ביציבתי היהירה, במבטי הנוקשה, הערמומי. עמדתי זקוף בידיים
מתוחות והתנצלתי מעומק לבי, ללא שמץ כוונה טהורה. התנצלתי בפני
המרצה תוך שאני מביט בפניה, בעיניה המבוהלות שברחו מעיניי כל
העת, שידעו היטב עד כמה אני מיומן בהעמדת הפנים חסרת המשמעות
הזאת שהיא נוטלת לעצמה רשות לדרוש ממני. באותו הרגע בדיוק ידעה
המרצה מה אני חושב על דרישתה, עד כמה אני מגדף אותה כעת בלבי,
עד כמה מוקיעות אותה פרחי ההוראה ההן, המסוגלות לדבר מה אחר
הכול.

בנוסף להתנצלות הוכרחתי להשתתף בפגישות טיפוליות. המטפל שנבחר
עבורי לא שועשע כלל משיחותינו המועטות. בתחילה עשיתי נסיון כן,
לספר לו כל שיכולתי שעשוי היה לסייע לי, להציל אותי משיניי
החדות, הממתינות לי בקוצר רוח. הוא היה קרח, עיניו ברקו מעט
כשהקשיב. כשדיבר, השתדל שדבריו יישמעו קלישאיים במידה. הנדושות
המדודה בדבריו סייעה לו שנים ארוכות, כך אמר לי בסיום שיחתנו
הראשונה. הוא סבר שיש בקלישאות דבר מה כל כך הכרחי, נכון
ומחוייב מציאות, שבלתי אפשרי ובהחלט לא רצוי לוותר עליהן,
וודאי לא במקרה ברור של חסך בקלישאות כמו זה שלי. עם סיום
הפגישה הרביעית הודעתי לו שלא אבוא אליו יותר. אם ייוודע
למנהלת התכנית בה אני לומד שאינני מגיע עוד לפגישות הטיפוליות,
אסולק מהלימודים.

פרחי הכמורה הרבות, המגוונות כל כך, מעסיקות אותי כעת מרבית
הזמן שאני מבלה בסמינר המורות. אלה מהן העשויות בדיוק רב,
בבגדיהן ההמוניים הגזורים לפי מידותיהן האוניברסליות הבדוקות,
מגרות אותי עד כדי ייאוש. אביזרי האופנה שלהן, משקפי השמש
הגדולים, החולצות ועליהן תמונתו של גווארה, מרתיחות אותי. אני
שונא אותן ומגורה על ידן, רוב הזמן אני מדמה את עצמי מחובק על
ידי מי מנערות הפלא הריקות הללו, חסרות הברירה הללו, הן יושבות
מולי בשיעורים, חלקן היו שם באותו יום בו גידפתי את אותה מרצה.
מרביתן נראו הלומות כשניסיתי לעודד אותן לנהוג כמותי, למרוד
בסמכותה ולצאת מהכתה. הן יושבות אתי כעת בשיעורים המשמימים,
מלעיטות אחת את השנייה בדברי הבל, בהגות לא מחושבת, הן מרססות
אחת את השנייה בתרסיס מנוון של מחשבות לא מקוריות, צייתניות
ומבוהלות. הגברים האחרים המעטים בסמינר המורות נוהגים כמותן.