הדאגת אותי, את יודעת? בפעם האחרונה שראיתי אותך... כשהיית כה
שקטה ודוממת.
המבט הריקני שהיה ממוקד אי שם מעל הכתף שלי, הוא זה שהפחיד
אותי יותר מכל... אפילו יותר מידייך המצולקות, ומגופך הצנום.
כל עצם ועצם בלטה מעורך במין זוהר חולני שכזה.
אני סיפרתי לך על כל מה שקורה בינתיים... כל הרכילויות
האחרונות, מי חבר של מי, מי רב עם מי... ואת רק המשכת להקשיב
לי בדממה מבלי להניד עפעף.
הדאגת אותי, את יודעת? יותר מדי מוזר היה לי לראות אותך בלי
הניצוץ המוכר הזה, בעיני האיזמרגד שלך. אבל עכשיו כשאני חושבת
על זה, כבר כמה חודשים טובים שהניצוץ הזה כל כך חסר לך...
ואני ממשיכה לספר לך... כאילו זה עוד אחד מאותם לילות אוגוסט.
את זוכרת? זוכרת את אותו חופש נפלא שבילינו יחד? זוכרת איך
לילות שלמים ישבנו על הדשא ודיברנו על הכל? אני זוכרת. אני
זוכרת כמה החמיא לך הניצוץ בעיניים.
הדאגת אותי, את יודעת? קשה לי לראות ככה, שגוון שפתייך מתאחד
עם גוון עורך. קשה לי. קשה לי עם העובדה שנתתי לך ליפול ככה.
יותר מכל אני כועסת על עצמי, שאני כה נרתעת מהמראה שלך בתקופה
הזהו, כשבאשמתי, באשמתי את הפכת להיות מה שאת עכשיו... אני
יכולתי למנוע את זה, באמת שיכולתי.
הדאגת אותי, את יודעת? אותו יום, בשיעור השני, כשהתעלפת על
השולחן לידי, ואז האמבולנס לקח אותך ממני. וכמה ימים שפשוט לא
היה לי האומץ לבקר אותך, להסתכל עליך.
אחזתי בידך ואמרתי שיהיה בסדר. את אמרת שאת יודעת שיהיה.
הבטחתי לך שתצאי מזה בקרוב, ואני אהיה פה לידך בכל צעד, את רק
חייכת חיוך קלוש, עינייך עדיין מקובעות על אותה נקודה.
והחיוך הזה? לא הפסיק לרצד במוחי בבוקר שלמחרת, עד תום ההלוויה
שלך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.