[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניקי סקאר
/
הילדה של אמא

יושבת על הכיסא הרעוע וסורקת בעייני את ארבעת הקירות סביבי
שמסנוורים בלובן שלהן.
שקט מוחלט, כשמדי פעם צרחה מקפיאת דם של אחד המטופלים מנפצת את
דממת האלחוט ששוררת בכל מקום.
רעמה שחורה של שיער ארוך ומלוכלך נופלת על פניי, וזיעה מלוחה
ניגרת מהמצח והידיים ומטמאת את הגוף הלבן.
מסך הדמעות מטשטש את החדר ועוזר לי לשכנע את עצמי כאילו זה לא
באמת ככה... אני עדיין הילדה היפה של אמא שלי, והיא לא האמינה
לשום מילה שהרופא הזה אמר עלי. אמא יודעת.
מנסה לסגל את העיניים לקרן השמש שהצליחה לחדור דרך החלון הקטן
מעליי, והמליחות של הדמעות מתערבבת עם הזיעה... אמא הלכה.

העיניים החומות האלה הביטו בי בנוקשות לרגע קט, ושנייה לאחר
מכן מיהרה להסיט את מבטה כאילו נוכחותי דוחה אותה. כאילו רק
עצם העובדה שהיא מביטה בי גורמת לה בושה גדולה מנשוא.
אני מביטה בה מתרחקת, בזמן שרעש העקבים המהדהד ברחבי המסדרונות
נחלש עוד ועוד.
אמא הבטיחה שהיא תחזור ואני מאמינה לה, אבל אני עדיין בוכה...
אולי כי חלק ממני פוחד שהיא משקרת לי, לילדה היפה שלה.
הם מובילים אותי לחדר לבן. עם מיטה לבנה, כיסא לבן ושידה לבנה.
לפני שהם עוזבים את החדר אני מעיפה בהם מבט חטוף... מבטים
ריקים. כאילו ארובות עיניים רוקנו מכל רגש. כאילו אני עוד מקרה
חסר תקווה שהם נאלצים לטפל בו.
נשכבת על המיטה הקשה, והתקרה הלבנה מיישרת אלי מבט ריק. המבטים
של כולם ריקים פה... כולם מתים פה. בית קברות של אנשים נושמים,
הלוויות של אנשים שליבם טרם חדל לפעום. כולם מתים פה. הם
מהלכים במסדרונות, מביטים ולא רואים אותי. ולאחר פעמיים כה
רבות שכל אחד ואחד מהם היישר לי מבט חלול,אני בעצמי כבר נאבקת
שלא להיקבר פה תחת הגופות הנושמות בעודי חייה.


היום ה364 ואמא עדיין לא חזרה. אמא אף פעם לא משקרת לילדה היפה
שלה... אמא תחזור... למרות המבט הקר שהעיפה בי לפני שהלכה
לדרכה, ורעש העקבים שכאילו מיהרו להתרחק ממקום הימצאותי כמה
שיותר. להתרחק ממני... מהבת הלא מוצלחת שלה, שרואה ומדמיינת
דברים. שמדברת עם אנשים שרק היא מסוגלת לראות. פעם אמא אמרה
שאני מיוחדת. עכשיו היא כבר בוחרת לא להגיב כשאני מספרת לה.
אני קמה ממקומי ובועטת בכיסא הקטן, שנוחת על רצפת האבן ונשבר
לעשרות חלקים. מרגישה את הדם שוב מתחיל לפעום תחת הצלקות
הלבנות, תולשת קבוצות שיער שלמות... מנסה לצרוח מספיק חזק כדי
שהזכוכית הארורה ההיא תתנפץ ותיתן לי לחזור לאמא. אני אכפה
עליה את נוכחותי, והיא תלמד לאהוב אותי.
הודפת את עצמי על הקירות, כאילו מנסה לצאת לחופשי. מרגישה כאב
עז מפלח את הכתף שפגעה בקיר...
האנשים עם המבטים הריקים נכנסים לחדר וסוגרים עלי. אני נופלת
על ברכיי, ופולטת צרחות מהולות בבכי... לא מסוגלת לסבול את
העיניים הקרות שלהם מביטות בי ככה. ידיים קרות תופסות אותי,
ומושכות אותי בגסות אחורה. המחט חודרת לתוך בשרי והחדר
מתפוגג... אני שוב הילדה היפה של אמא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נכון שיש פה את
הכפתור של שלח
לחמך ?
אז למה כולם
שולחים סלוגנים
?
והלחם הזה בכלל
לא כשר בפסח.

אני שולח לכולם
בגטים ולחמניות
טרי מהמאפיה
(אם יש עובש
תגרדו עם הזרת)


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/11/08 14:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקי סקאר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה