איזבל לארן-ורסיין / שלווה |
חבורות
בצורת שיניים.
כאב חד
כניבי תער.
איזה נער.
הוא מקשיב לי, מרטיט.
מכבה ומדליק.
אצבעו מחליקה על שפתיי.
האדומות מכאב
או מצחוק ממושך
שמתגלגל. ונעצר.
ממרומי גילי המופלג,
מצחקקת בלעג
בהתנשאות ידועה לשמצה.
לא הכול אפשר לטייח.
לא הכול צריך.
הוא מרכין ראש, מאזין לי
ארוכות
בליווי חיוכים שובבים,
הבורחים אל הדרור
מפיו הקטן
ואצבעו הזריזה עדיין מטיילת
בשלווה,
מעל גופתי המצחינה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|