כשהייתי קטנה בת 7 או 8 בערך, גרתי בבית אריה באיזה התנחלות
מעבר לקו הירוק, מקום קטן ושליו בו חי איש תחת גפנו, איש תחת
תאנתו, ואיש בתחת של רעהו.
הנשים היו משתתפות בחוג לתפירה, הגברים פתחו מועדון בירות, בני
הנוער היו בדילמות קשות בין גידול זקן או שפם ודרכי מילוט
יצירתיים מהישוב, ואילו אנחנו הילדים הקמנו מחנות בהם כלאנו
שבויים, פיתחנו כלי נשק יצירתיים, גידלנו ראשנים בצנצנות
והפקנו תחרויות צבים.
זו הייתה התקופה שבה כל הילדים היו מסתובבים עם אסימונים
בשרוכים של הנעליים, בלי להבין למה הם נועדו, עד שיום אחד
הופיע פסל סביבתי מוזר הנקרא "טלפון ציבורי", קופסה מברזל עם
לחצנים שיכולה להעביר את הקול שלי מישובי הנידח אל הערים
הגדולות. הפסל הסביבתי, היה היחיד מסוגו בישוב, והוא הוצב
ברחוב לבונה שהיה בזמנו הרחוב המרכזי של הישוב, בו שכן ביתי
וביתו של שכני מתן. מתן היה מין סוג כזה של שיבוט בין שפן,
קונדסון מדרדסים ומושה אופניק מרחוב סומסום. מה לא עברתי עם
מתן, למעשה לו אני חיבת את מה שאני היום.יום אחד יצאתי עם מתן,
אחותי ופינוק לטיול, פינוק הייתה הכי יפה, הכי חכמה, והכי
מהירה וחזקה בעולם. לעיתים קרובות היינו אוהבות לישון אחת אצל
השנייה, לאכול ביחד ארוחות צהריים, ביס אחד אני, ביס אחד היא,
מאותה הצלחת. והכי אהבנו לרדוף יחדיו אחרי חתולים.
"תחרות!!" צעקתי לעברו של מתן והתחלתי לרוץ בכל כוחי, פינוק
הגיעה ראשונה, אני שהייתי מעט גדולה יותר ממתן הגעתי שנייה,
מתן שלישי, ואחותי הסתרכה אחרינו באיטיות האופיינית לה וצעקה
משהו לא מובן שנשמע  כמו: "חכו לי, חכו לי..." לבסוף הגענו
לנקודה שבעבר הייתה הכי יפה בישוב, תצפית מדהימה להררי השומרון
עוצרי הנשימה והוואדי האגדי שאליו מעולם לא הרשו לי להגיע.
"בואי נלך עם פינוק לוואדי" הצעתי לאחותי. "את יודעת שאסור לך
אז למה את שוב מנדנדת?" ענתה בחוסר סבלנות. "אבל למה?"
"ככה"
"למה, למה, למה, למה, למה..."
" את רואה את הבית הבודד שם בירידה לוואדי? שם גרה מכשפה רעה
שמאוד אוהבת לאכול ילדים"
"מה היא יכולה לאכול אותי?" שאל מתן בדאגה.
"בביס אחד" ענתה אחותי.
"מתן הפחדן ומתן הפחדן" זימרתי לעברו
"את פחדנית בעצמך" התעצבן.
"אפשר לרדת לוואדי גם בלי לעבור דרך הבית של המכשפה" הצעתי.
" עוד מעט מחשיך , ובחושך מתעוררים אנשי הזאב שחיים בוואדי, הם
מאוד מאוד מפחידים והם יהפכו אותכם לאנשי זאב כמותם." ענתה
אחותי.
"אני לא מאמינה לך"
"מה לא שמעת את הסיפור על מירי הבת של שמעון ורבקה?"
"לא"
"טוב, היא מתה לפני שנולדת"
"מתה?"
"כן ואף אחד לא יודע איך, אולי מהנחשים, אולי חזירי הבר תקפו
אותה, או המכשפה, ואולי... ואולי היא הפכה לאשת זאב!"
"אבל תראי" התעקשתי. "עדיין צהריים ואנחנו נספיק להגיע ולחזור
הביתה לפני שיחשיך."
"לא זה לא! תפסיקי להתווכח, חוזרים הביתה"
אז חזרנו הביתה וקשרנו את פינוק בחזרה לעץ ואני הלכתי לשחק
בחוץ עם מתן.
"רוצה שנלך שנינו לוואדי, ואז נוכל לראות איך ניראית מכשפה
אמיתית?"
"לא יש לי הרבה שיעורי בית"
"מתן הפחדן ומתן הפחדן..."
" אני לא פחדן"
"אז נראה אם יש לך אומץ לבוא איתי לוואדי?"
ואכן ירדנו לוואדי, מפלסים את דרכנו בין סלעים, אבנים,
קקטוסים, סרפדים וקוצים במגוון גדלים וצורות"
והנה השמש שקעה לה , והחלו להישמע יללות ארוכות ומצמררות מקרבת
מקום.
"אנשי הזאב! הם רודפים אחרינו!!!" צעק מתן בבהלה.
"מתן, תן לי יד"
רצנו מהר ככל האפשר, נשרטים ונחבלים מעט, משתדלים לא לדרוך על
נחשים ולא להיתקל בטעות בחזיר בר או באיש זאב במפתיע. והנה
מצאנו את עצמנו מטרים ספורים מפתח בית המכשפה, שני עצי ערבה
בוכייה גבוהים וגדולים הסתירו את גינת הבית , כאשר הצצנו מבין
הענפים הופתענו לראות גינה קסומה ומופלאה עם עצי פרי, פרחים
צבעוניים, והרבה מאוד חתולים.
"אתה בא?" שאלתי אותו.
"לא, אני נראה לי חוזר הביתה, אמא שלי כבר בטח דואגת לי"
"מה אתה לא סקרן לדעת אם גם במציאות מכשפות לובשות כובעים
שחורים ומחודדים כמו באגדות?"
"מה פתאום, כובעים שחורים ומחודדים יש רק באגדות"
"נו תבוא איתי"
"לא"
"אז אני הולכת לבד"
וכך עשיתי, נכנסתי לגינה והסתובבתי לי מלאת התפעלות, התרגשות,
וחששנות, הייתי מסוחררת מיופי הגינה והמומה מכמות החתולים
העצלים ששהו שם. תריסי חלון הבית היו מוגפים וקרני אור דקיקות
בקעו מבין החריצים. לפתע הדלת נפתחה בחריקה רועשת ואישה זקנה
עם שער אפור יצאה לקראתי.
"שלום" אמרה האישה.
"שלום" עניתי, וחשבתי לעצמי שהאישה הזאת נראית די נחמדה יחסית
למכשפה"
"בואי תיכנסי ילדה, את רוצה לשתות משהו?"
נכנסתי אחריה, ופנים הבית היה קסום לא פחות מהחצר. מצאתי את
עצמי בחדר גדול, מוקף חלונות. על כל עדן של חלון ישבו שניים
שלושה חתולים, חתול ג'ינג'י אחד טיפס על מדף שהיה תפוס אל
הקיר. בפינת החדר, על שולחן קש קטן, הייתה מונחת כרית גדולה,
ועליה שיחקו שני גורי חתולים. מתחת לשולחן הניקה אמא חתולה
ארבעה גורים נוספים.  במרכז החדר היה שולחן עגול, וסביבו עמדו
מספר כיסאות, באי סדר מובהק. על גבי השולחן ראיתי ערמה של דפים
מצוירים, " אפשר?" שאלתי, והתחלתי לדפדף: חתולים גדולים
ושמנים, וחתולים קטנים ורזים , חתולים שחורים, לבנים וגם
מנומרים הציצו אלי מעל גבי הדפים, שחקו בכדור, שכבו על הדשא,
ליקקו חלב מתוך קערית עגולה , וטיפסו על עצים.
"וואו, את מציירת את כל החתולים האלה?" שאלתי.
היא לא ענתה, " אפשר גם לצייר איתך?" שאלתי, "בשמחה" אמרה
וסידרה לי כיסא עם שולחן ומספר צבעים ודפים.
"סיימתי" אמרתי לאחר זמן מה. היא בחנה את הציור ואמרה: "מה זה
הראש הענקי הזה? ככה נראה ראש של חתול? הביטי על החתול בחלון.
הראש שלו קטן יותר מהגוף, נכון?"
היא לקחה את ידי, עברה עם העיפרון ותיקנה את הראש. "והרגליים?"
שאלה "איך החתול שלך יעמוד על רגלים כל כך קצרות? תתקני! מחקתי
את רגלי החתול וציירתי אותם מחדש. כשסיימתי לקחה את הדף ובחנה
אותו ארוכות. "לא רע, לא רע..." אמרה לבסוף, ואני הרגשתי
בשמיים.
"ומה קרה לחבר שלך? מדוע לא נכנס יחד איתך?" שאלה אותי פתאום.

"הוא פחד."
"פחד? ממה?"
"הוא חושב שאת מכשפה ."
"כן?" חייכה חיוך ממזרי "ואת לא פחדת?"
"לא, את לא נראית לי מכשפה"
"באמת? אבל אולי את טועה, אולי אני כן מכשפה"
"כן? אז בבקשה, תהפכי את החתול שציירתי לאמיתי, ואז אני אקח
אותו הביתה"
"אאא...זה ממש בלתי אפשרי"
"כי את לא מכשפה?"
"לא, כי את הקסם הזה רק את מסוגלת לעשות"
"...אני?"
"כן את! אם תחזרי לכאן ותמשיכי לצייר חתולים, ביום שבו תצליחי
להכניס נשמה לתוך ציור הוא יהפוך לאמיתי ויחזור איתך הביתה."
נפרדנו לשלום, ויצאתי החוצה. מתן מסתבר נשאר לחכות לי ליד עץ
הערבה.
"אדוה, אדוה" צהל בשמחה כשראה אותי.
"מה לא חזרת הביתה?"
"לא, נשארתי בשביל לשמור עליך, בשביל שהמכשפה לא תאכל אותך!"
"מה פתאום! היא בכלל לא אוכלת ילדים, היא רק הופכת אותם
לחתולים."
מתן השמיע צעקת בהלה והחל לרוץ במהירות לכיוון הבית.
"תחרות" צעקתי ורצתי אחריו, אך הפעם, מתן הגיע ראשון. מאז עברו
שנים רבות. מתן גדל והלך לו לדרכו, אני עברתי לגור בעיר
והתחלתי לעסוק בציור: רישומים בפחם, ציורי אקוורל, שמן על בד,
ציור קיר, וגרפיקה ממוחשבת. אך לא חשוב מה נושא הציור שציירתי
ולא חשוב מה סגנונו, בכל פעם כשאני מצליחה להכניס נשמה לתוכו,
הוא קם לתחייה וחוזר איתי הביתה.