מוקדש בהערכה רבה לאכזופרי, שראה במו עיניו את הנסיך
הקטן...

הרקיע יפה לאור צהריים.
אור ליום ראשון.
בין ענן לענן,
משיקה לגבעה,
הרוח חובקת אדם.

המילים הקסומות
המסוגלות ליבש
את יער הגשם
ולהמטיר הסהרה,
חובקות כרוח.

ובין מעוף למנוחה,
קונסואלו בוכה.
דומעת וכותבת.
מוחה את הדמעות ונרדמת.

ובחלומה, בעלה,
מכין את משקפי הטיס
ועף לעולמים.
מנופף לה לשלום בין להבי המדחף
ומחייך,
שולח לה ורד, לזיכרון עולם.

ושוב הרוח ושוב המדבר
ושוב היער ושוב המחר.
הגעגוע לנער נצרב במילים
והנוף, בזיכרון.

הכוכב הבודד
הזוהר מעל גבעות המדבר,
יזהר לעד.
גם אם נדמה שרחוק הוא,
מאות קילומטרים.