איך זה מוזר שפתאום לבד כבר לא מרגיש בודד.
אפילו מרגיש רגוע, קצת יותר רגוע.
ופתאום המחשבה שאלו לא חיים בצורה כזו, ושלבד זה לא בריא,
ובכל זאת, זה מרגיש יותר מבריא.
מוח שמתמלא במחשבות של אחרים והבנה שאין טעם להקשיב ובכל
זאת... הקשבה.
לשבת לבד אל מול עצמך ולהתנהל הכי פשוט שאפשר.
ופתאום, זה מלחיץ ומרגיש, שעוד קצת ככה. ואין אפילו זכר למעט
חותם, שכל כך השתדלת להשאיר, לפני שאתה הולך משם, או מפה, או
מכל מקום אליו אתה מגיע.
אתה נשבע שטוב לך לבד ומריץ בראש שמות של אנשים, שאולי יהיה
דווקא נחמד לדבר, להיפגש אתם. ואז, מהר מאוד נשללת המחשבה הזו,
כי זה סתם פשוט סתם.
לבד זה רגוע.
לבד, אתה קשוב לעצמך. אתה מבין, אתה נבון, אתה שליו, אתה
נכון.
נכון לעצמך. |